אנחנו נשואים כ4 שנים ויש לנו 3 ילדים לבעלי יש בעיה קשה עם הבן השני הוא לא יוכל לסבול אותו וכל דבר הכי קטן שהוא עושה מעלה את חמתו. בעבר דיברתי עם פסיכולוג והבנתי שהבעיה היא בעקבות אימי שבעלי שומר לה טינה על כל מני דברים שאמרה ופגעה בו והילד שלנו מזכיר לו מאד את אמי כך שאת כל הכעס שלו הוא מוריד על הילד שלא אשם.
המצב שאנו נמצאים בו קשה לא רק לילד ולי אלא גם לבעלי דיברנו הרבה מאד בנושא הוא לא מוכן בשום פנים ואופן ללכת לטיפול ומבחינתו המצב אינו נתון לשינוי הוא טוען שאין מה לעשות וצריך לחיות עם זה יש לציין שעם הגדול והקטן הוא מסתדר מצוין ויש בינהם יחסים מצויינים ואהבה הדדית.
בעלי אמר לי כבר כמה פעמים שאם אני באמת דואגת לטובת הילד (שלטענתי לא יכול לחיות בצורה כזאת ולגדול לילד נורמלי ובלי משקעים כשיבין את האפליה הגדול ה שיש בינו לבין אחיו) טוען שעלי לשלוח את הילד להורי שהם יגדלו אותו כי מבחינתו זה ילד שלהם ולא שלו. יש לציין שאני עושה את זה לעתים רחוקות כדי לתת לילד קצת רוגע כי לפעמים המתח בין בעלי לילד הוא נורא שזה יכול להתבטא בכך שיכניס את הילד לחדר כי דיבר קצת בקול ואם הילד בוכה מדי אז הוא מרים עליו גם יד (למרות שהיו תקופות שהיה ממש אלים כלפיו כיום הוא הרבה פחות אלים פיזית ודיי מנסה לשלוט על עצמו אך הוא אלים מילולית כלפי הילד בצורה קשה).
המשפחה יודעת מהמצב אך לא יודעים כל כך איך לעזור ומפחדים להתערב. יש לציין שבעלי הוא אדם עדין ומאד מוערך ואהוב בקרב הציבור. אך לאחרונה אני מרגישה שאני מאבדת את סבלנותי מיום ליום וחושבת על כיוון של פרידה ואף גירושין הפסקתי לאהוב את בעלי בעקבות כך אני מתייחסת לבעלי פחות בכבוד וזה נעשה הדדי ואני מרגישה שהעזיבה שלי מהבית עם הילדים זה רק עניין של זמן.
עוד נקודה שאני בעצמי איני מסתדרת עם אימי וזה אחת הסיבות שקשה לי לקום וללכת אימי לא אישה מאד קלה ואני יודעת שאם אלך אליה עם הילדים תוך יום יומיים אעדיף לחזור לבית שלי ואז זה יאבד את כל האפקט. ומקום אחר ללכת אליו אין לי.
אני אובדת עצות ואיני יודעת מה עלי לעשות
האם עלי לעזוב את הבית בכל מקרה למרות הקושי ולהציב ברירה מול בעלי או שהוא הולך לטיפול כדי לשנות את המצב או שאני עוזבת אותו
לא לאלימות
את נמצאת במצוקה ואינך יודעת כיצד עלייך לנהוג. את מתארת מציאות קשה בה בנך חשוף לאלימות פיזית, רגשית ומילולית. מצד אחד את מרגישה שאת אינך רוצה/יכולה להישאר ומאידך אין לך בעצם לאן ללכת. את מרגישה שאת אובדת עצות ואין לך פיתרון.
את חייבת לנקוט עמדה ולעשות מעשה, את לא יכולה להמשיך כך. ילדך חווה אלימות ואף אחד אינו מגן עליו. ככל שתחכי זמן רב יותר כך הנזק שנגרם לילדך יגדל. ההשפעות של אלימות בילדות הינן לטווח ארוך והפגיעה היא גם פגיעה רגשית, נפשית ואף מנטלית. בנך נמצא בסיכון וחובתך להגן עליו. יש חוק שמדבר על פגיעה בקטין ובחסר ישע. בנך הוא חסר ישע.
אני מסכימה עם קודמי שפרידה אינה פיתרון אידיאלי והיא תביא עימה בעיות מסוג אחר, לא בהכרח קלות יותר. הפיתרון הוא בתוך המשפחה.
בניגוד לקודמי לדעתי עלייך לפנות לעזרה כזו שתחייב את בעלך לקבל טיפול: באלימות, הדרכה הורית, טיפול זוגי. הדרך היחידה בה את יכולה להכריח אותו לקבל טיפול ולהפסיק את האלימות בו זמנית היא פנייה לשירותי הרווחה.
אני יודעת שזה נשמע מפחיד ויש המון סטיגמות שליליות על שירותי הרווחה ועל העובדים הסוציאליים. אין לך מה לפחד, כיום הגישה היא לא להפריד משפחות, לא להוציא ילדים מהבתים אלא לסייע למשפחה לטפל בבעיותיה.
יש עובדות סוציאליות דתיות ואפילו חרדיות, יש עמותות שמטפלות בנושא שיוכלו לייעץ לך ויש מקלטים. ואפשר גם להתלונן בשירותי הרווחה בצורה אנונימית למספר טלפון 118 והם כבר יבואו לבדוק מה קורה.
ההחלטה בידייך.
אני מכירה היטב את נושא האלימות במשפחה ומטפלת במרכז לילד ולמשפחה במשפחות בהן יש אלימות כלפי הילדים, שהופנו על ידי שירותי הרווחה.
כאשר נתקלים באלימות קודם כל יש להפסיק אותה ורק אחר כך לטפל בבעיות אחרות. ברור שיש גורמים לאלימות וייתכן שהסיבות נמצאות בכל מיני מקומות אך קודם כל יש להפסיק את האלימות.
כל זמן שאת לא מקבלת על עצמך אחריות את מאפשרת לבעלך להמשיך במעשיו. אני יודעת שזה לא קל ואת צריכה תעצומות נפש. תזכרי שאת פועלת לטובת המשפחה ו"מעז יצא מתוק".
ליבי ליבי איתך
בהצלחה
שלי שפיצר
0542216272