שלום רב.
אני כ"כ מבולבלת עד כי איני יודעת מאיפה להתחיל ומקווה שאציג את הלך העניין על הצד הטוב ביותר.
הנני בת 33 נשואה שנתיים לבן 38 יש לנו בן בן שנה וחודשיים ואני כעת בהריון בחודש שישי.
מאחר ובעקבות נישואי נאלצתי לעזוב את מקום מגוריי ולהצטרף לבעלי אשר גר רחוק ממני ונכנסתי ישר לאחר החתונה להריון, יצא שאינני עובדת כבר שנתיים ומתמסרת לבית, לגידול הילד ולהריון החדש.
כל ההריון הראשון התגוררתי אצל הורי בעלי עד שקיבלנו את הבית שלנו שבה אנו מתגוררים שנה.
זו שנת הסיוטים שלי. בעלי הביקורתי פשוט לא נותן לי מנוח. הוא מנצל את זה שאני לא מביאה אף הכנסה כדי להשפיל אותי ולעשות ממני קטנה.
הוא לוקח כל דבר טוב שבי, מקטין אותו ומשתמש בו נגדי, למשל, אני אוהבת לכתוב שירים אז יאמר, "מה את עושה כל היום כותבת שירים" וזה יכול להיות כל דבר אחר שאני אוהבת במקום.
הוא לוקח כל חולשה או חיסרון שלי ומשתמש בה נגדי, לדוגמא, אין לי רשיון נהיגה אז כל הזמן ימצא דרך להשחיל כמה אני לא שווה בלי רישיון. בגלל ההריונות והלידה אני קצת עייפה ולא במיטבי, לפעמים רגישה, בוכייה, הוא יאמר שאני אשה חלשה ולא בנוייה לחיי משפחה.
בעלי שעובד 4.5 משמרות בשבוע בממוצע של 12 שעות, פעם בוקר ופעם לילה, עוזר לי במטלות הבית בכך שפעם בשבוע שואב את הבית ושוטף מרצונו החופשי בלבד. לעיתים עוזר לקפל כביסה או לעשות כלים. הוא חושב שבכך הסתיימו מטלות הבית ושאני לא עושה כלום ושהוא עושה את רוב העבודה בבית וכל הזמן יורד עלי. אני מזכירה לו שאני זו שמבשלת, שמטפלת בילד, שקמה לילד בלילות, שמתחזקת יום יום את ניקיון הבית שלא נגמר בשואב ושטיפה, יש גם שירותים, אמבטיה, אבק כלים יום יומיים כביסות, סידורים, קניות שלפעמים אנו עושים במרוכז אך לרוב אני עושה לבד יומית. הבית נקי ומדוגם כי אני בבית מתחזקת אותו והוא לא רואה זאת כך. הוא מקטין את העבודה שאני עושה "מה את בסה"כ עושה שעתיים מבשלת שעתיים עם הילד, מה זה לעשות כביסה? מה זה כלים? זה כלום. אני עובד יותר קשה ממך.
אני עושה בבית את רוב העבודה."
האיש הזה שלא יודע איך אני שותה את הקפה שלי כי אני משרתת אותו כל הזמן, לא יודע להכין בקבוק אוכל לבן שלי כי אני מטפלת בו כל הזמן, לא יודע להכיןם חביתה כי אני דואגת לאוכל כל הזמן, טוען שמה שאני עושה זה כלום.
ויותר גרוע מזה, הוא כל הזמן משווה אותי לנשים אחרות, מה אמא שלו עושה, מה אשתו של אח שלו עושה, מה אישתו של חבר שלו עושה. כולן יותר טובות ממני.
לא חסך ממני כאב בזה שאמר שהיו לו נשים יותר טובות, יותר חכמות ויותר יפות ממני ויש לי עוד הרבה להגיע לרמה של אמא שלו.
כל דבר שאני עושה יש לו ביקורת, שום דבר לא מספיק טוב, לא בישולים, לא ניקיון כלום.
לפני החתונה, (יצאנו 8 חודשים והתחתנו) עוד היה מפנק אותי מידי פעם בהודעות אוהבות, מכתבים, פרחים, מתנות מידי פעם, הכל כדי לכבוש אותי, אחרי החתונה כלום. יום הולדת לא חגג לי, פרח לא הביא לי. כשאני מדברת איתו על הנושא הוא מתחמק בטענה שאחרי הנישואין הכל משתנה, אני לא יכולה לצפות שיפנק אותי כמו פעם.
ועוד משהו עצוב. מעולם לא היה בשבילי ברגעים הקשים שלי לקבל תמיכה ואהבה. הוא רוצה אותי רק בטוב. ברע אני לבד.
אם אני לא מרגישה טוב או עצובה, או כואב לי ואני בוכה אני אשה חלשה.
לעולם לא יגש וינחם אותי אלא יסתכל עלי בקרירות וישאל "מה את בוכה", למשל אחרי הלידה ביום הראשון בבית היתה לי נפילת מתח ופשוט בכיתי, זה טיבעי ונורמלי, אני יודעת, אך הוא הביא בי והתעצבן על כך שאני בוכה.
אם אני לא מרגישה טוב הפכתי למטלה, לדוגמא יום אחד הקאתי, לא הספקתי להגיע לכיר והרצפה התלכלכה. הוא התעצבן כי יום לפני ניקה את הבית.
הוא לא קשוב לי, לתחושותי רצונותי. מתחמק מכל שיחה ומפיל עלי שאי אפשר לשוחח איתי.
יודע להפוך כל דבר נגדי וכשאני מספרת לו את תחושותי הוא הופך את עצמו לקורבן וכמה הוא מסכן בנישואים הללו.
פעם בחודש וחצי אנחנו נוסעים להוריי להתארח וכל פעם הוא מסתגר בחדר מול הטלויזיה. בקושי מפגין נוכחות, פתאום כל דבר מפריע לו, מסתובב בפרצוף זועף. לא נותן לי רגע להנות במחיצת הוריי, אני כל הזמן בלחץ. ההורים שלי כבר לא רוצים לבוא להתארח אצלנו כי לא נעים להם מההרגשה שבעלי נותן להם. הוא פשוט מרחיק אותי מהמשפחה שלי.
לא טוב לו לראות שטוב לי.
למשפחה שלו אנו הולכים יותר כי הם קרובים ושם הוא פתאום כל כך נחמד אלי וכל כך טוב ודואג....
ואני כמובן, גם אם אנחנו בכאסח בינינו, אני עושה כבוד להורים שלו ולו ומתנהגת הכל כרגיל. למה לא מגיע לי יחס כזה עם המשפחה שלי?
לסיכום, אני מרגישה כבויה כבר מספר חודשים, כמו מתה מהלכת, מעבירה יום ועוד יום, מה שיהיה יהיה, לרוב שותקת, לעיתים מתפרצת.
אני לא מצליחה לחלץ את עצמי מהמצב הזה, להרים את עצמי. מה שאני יעשה הבעיה תמיד אצלי. אני אשמה בהכל מבחינתו, הכל בגללי, הוא תמיד בסדר.
אין לי עם מי לדבר.
אסור לי לבכות, אסור לי לכעוס, או לדבר על כאבי כי אז אני אשה חלשה.
אגב הלכנו לרב יועץ פעמיים שהאמת העמיד אותו יפה במקום, אך לבעלי זה לא מזיז אצלו הכל בסדר. שום דבר ממה שהרב יעץ הוא לא עשה סיכם את זה בכך "מה את חושבת שהוא מתייחס לאשתו יותר טוב?"
איך אני נחלצת מהמצב הזה?
תודה מראש על ההקשבה, היעוץ והעזרה.
מהמיואשת
מיואשת
בס"ד
תחשבי על מצבים שאנו נלכדים להם כגון:
חמור! כן כן, אתה.
כשאתם קוראים אותי, רובכם לא לוקחים אותי אישית (למרות שעל טוקבקיסטים אפשר לסמוך גם בזה). אני לא חושב שמישהו מכם נעלב ממה שאמרתי. אבל אם הייתי מולכם עכשיו, הסיטואציה היתה מסויימת, והייתי משתמש באינטונציה הנכונה סביר מאוד שהייתם מגיבים באופן אישי - הייתם נעלבים, הייתם מחזירים לי, במילה או במעשה, הייתם מבליגים ואחר כך מריצים בראש תרחישים שבהם אתם מפצחים לי את המפרקת בידיים חשופות.
בעלך מחפש דרכים להוציא לחצים?
מחפש דרכים להוציא לחצים?האם את באמת עצלנית? האם אני חושב שהיא חמור, או שכשאמרתי לכם שהיא חמור זה שכנע אתכם בכך? כמובן שלא. מה שקרה זה שבעלך אמר משהו שפוגע לך בכבוד, ומכיוון שגם אני וגם אתם יודעים שזוהי פגיעה בכבוד, אתם מרגישים מחויבים להגיב עליה. אם לא הגבתם אתם מרגישים את מין החמצה. כולנו מכירים את זה, כשמישהו עושה משהו פוגעני, ואנחנו לא מגיבים מכל סיבה שהיא, בין אם זה תלוי בנו או לא. הדמיון שלנו מתחיל לייצר עבורנו היסטוריות חליפיות שבהן כן עמדנו על שלנו, השבנו את כבודנו, הראנו לו מה זה.
אני רוצה לחזור רגע לעניין ההחמצה שבהבלגה, דווקא בסיטואציות שבהן בחרנו שלא להגיב. להבדיל מהשלווה הסטואית של הגבר האידיאלי המתוארת לעיל, רובנו בוחרים לא להגיב מסיבות אחרות, ולא בגלל שלא נפגענו. לפעמים אנחנו פשוט מפחדים - למשל מהב.מ.וו שחתך אותנו ברמזור, והנהג שלו מסתכל עלינו משונה. אבל הרבה פעמים אנחנו חווים התנגשות, בין הביולוגיה לסוציולוגיה, בין הקרביים שצועקים להגיב לבין התרבות שמלמדת אותנו עידון ואיפוק. הרי זה מה שאנחנו עונים לדמיון המשתולל שלנו: אני אדם טוב יותר, מתורבת יותר, מהקוף ההוא בב.מ.וו.
לסיכום, למילים מסויימות יש כוח. הן יכולות להשפיע עלינו. עסקנו בביטוי אחד של השפעה, שהוא העלבון, אבל יש גם ביטויים אחרים, תשאלו למשל מה עושה המילה "עצלנית". אם למילים יש כוח, אז כשאת מתגברת על כוחן של המילים עליך, את יוצאת הרבה יותר חזקה.