פתירת הקונפליקט בין הצדדים , הנו אך ורק באופן של הבאת הצדדים למצב שבו כולם מרוויחים, (וואין וואין סיטואיישן - wws) , גם אם הדבר יחשב לכאורה כ"פשרה" , שהרי בסופו של יום הצדדים מגיעים להליך גישור עם תוכניות מסוימות שמבחינתם רק אם הן יבוצעו , יהיו הסכמות ובכך הם ירגישו מנצחים , מטרתנו האמיתית בגישור היא לדעת לנתב ולהלך בין הטיפות , וזאת דווקא כאשר אנו מביאים את הצדדים לסטטוס שבו הם מרגישים מורווחים מעצם ההליך ולא מנצחים, ניצחון להווי ידוע תמיד בא על חשבון הזולת , ולכן חשוב לתת לצדדים להתבשל בהליך אט אט ובבהירות, עד אשר יבשילו אשכולותיה להבנה , הסכמה והכלה. ואם אכן הצלחנו להביא למצב כגון דא, כאשר בו הצדדים מראים נכונות לנהל בניהם משא ומתן באופן ישיר ולא מו"מ עקיף , אזי אכן אנו יודעים בוודאות כי הצלחנו במשימתנו. ("משל חילוק האדמות נכונה בסכסוך עסקי / ירושה" , אשר כידוע , המטרה הינה להביא למצב שכולם נטלו את החלק הנכון להם, וכמו"כ להביאם לידיעה שניתן להפיק רווח דווקא דרך השותפות ולא ההיפרדות!). חרף כל הנ"ל , יש לנו לזכור כי הבאת הצדדים לפשרה כזו שממנה הצדדים יוצאים בתחושת חמיצות היא בגדר 'פשע-רע' נוטריקון : 'פתרון , שטחי , רעוע , עילג...' ורחוקה מזרח ומערב מפשרה מוצלחת. כי בשורת המסקנה , האמצעי הינו מקדש את המטרה , ולא חלילה להיפך...

הטעות הפטאלית הרווחת ואשר רובצת כיום בקרב רוב האנשים הבאים בקשרי שידוכים ככלל , היא בהיבט ההתמקדות בחיזור אחר המתאים ולא ה-משלים! את המושלם ולא את הקיים.. אחת הסיבות המרכזיות והגורם היעיל לכך שבו אנשים מתקשים למצוא בן/בת זוג ראוי/ה בשידוכים, ואף לקבל את הבן בת/זוג בחיי הנישואין היא בשל חיפושם אחר הדומה ולא השונה.. כשישנן תכונות אופי דומות , עניין זה לרוב דווקא יכול להביא להתנגשות חזיתית ובוודאי שלא להצלחה מירבית. וזה אינו רק מבחינה סטיסטית גרידא, אלא אף מבחינה המדעית , שכן חיפוש אחר המתאים והמושלם, אף אינו עולה בקנה מידה אחד עם תורת חקר המדע לזוגיות... כך למשל בפרי מחקר זוגי מדעי ארוך ומקיף מתורת הדיפרנציאליזם לזוגיות (הסותרת את שיטות ה"פמניזם" וה"שובניזם") אשר נערך בביה"ס סטיינהארט של אוניברסיטת נו יורק ע"י הפרופסור מר יונתן צימרמן נמדדו באופן משוקלל כלל הפרמטרים הרלוונטיים למידת התאמה בין גבר לאישה, נקבע כי מידת אחוזי התאמה המשוקללים אינם פוחתים מ-6% ככלל, ואינם עולים מקסימלית על 12% בלבד! כשאנו פונים לחפש מידת התאמה. במקורות התלמוד , מצינו גמ' (סוטה ב') בה מובאת הגדרה מוחשית לזיווגים ומאובחנת באופן קיצוני ביותר : "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף" , חז"ל בחרו בהגדרה הקיצונית והקשה ביותר לגלם את הזדווגותם של תרי המינים באנושות , זה הוא למעשה המקרה הקיצון ביותר שהתרחש בטבע העולם מתחילתו ועד סופו, 'קריעת ים סוף' פיצולם של חוקי הפיזיקה ברמה בלתי נתפסת בשכל הישר אצל כל בר דעת באשר הוא. כל זאת על מנת ללמדנו כי אכן האיש והאישה במונחים של טבע אינם יכולים "להתאים" אלא על פי נס גלוי. כי הקב"ה לבדו "מזווג זיווגים , בת פלוני לפלונית" (כנז' ב'ויקרא רבה ח' ). וכפי שכבר היטיב לבאר המהר"ל זצ"ל בספרו (באר הגולה) ע"פ הגמ' בסוטה (יז') "איש ואישה זכו שכינה בינהם וכו'.." וז"ל " כי לא לחינם באיש ואישה יש שם יה' היו"ד באיש והה"א באישה , לפי שהוא יתברך מחבר אותם ואין בזה עניין הנהגת הטבע וכו'.." עיי"ש. הנה לא לחינם כבר התריע החכם באדם (משלי כא') כי " אין חכמה ואין תבונה ואין עיצה נגד ה' .." ובעיקר ידוע ומפורסם אותו הסיפור נודע על רבי יוסי ב"ח ואותה מטרוניתא המובא במדרש רבה (סד) ששאלתו מה עושה הקב"ה מאז בריאת העולם . השיב לה : "יושב ומזווג זיווגים" הלכה ונטלה אלף עבדים ושפחות וחיתנה אותם, והסוף ידוע.. כי בין לילה בודד לא נותר מי מהעבדים או השפחות שלם בגופו אשר לא פסחה עליו פציעה פלילית עם ראיות לתביעת נזקי גוף.. באותן קרבות הליל שהתרחשו באותה העת, אכן ללא יוצא מן הכלל נעשה בכולם/ן שימוש גורף באלימות פיזית ומילולית בחיי הזוגיות... לפיכך באם נבחן קשרי זוגיות במונח וגדר "התאמה" כן רלוונטי / לא רלוונטי הרי שנצא כאשר ידינו על התחתונה, לעומת כן כשנבחר זוג נעלים או זוג גרביים ... נשתמש בגדר "התאמה" על הצד הטוב ביותר. אומנם נכון כי לכולנו יש נושא השאיפות מבן זוג , והן תמיד יכולות להיות טובות ואף מעולות, אבל מכאן ועד לנסות לשנות את הצד השני, או לבחון אותו בזכוכית מגדלת ושלא עפ"י דרישות מהותיות לחיי זוגיות כדוגמת : תקשורת בריאה, כימייה ומשיכה. אלא לפי מידת אחוזי התאמה , קיטלוגים למינהם על סוגיהם , סטגימות חברתיות , וכל כיוצ"ב שאר המרעין בישין , סביר להניח כי הכרות מעין זו תהא בבחינות "עורבא פרח" או לחילופין "מגדלים הפורחים באוויר" ועתידה אינו מזהיר כרחוק מזרח ממערב וכאבן אשר אין לה הופכין... סיכוי סביר כי זוג אשר יינשאו עפ"י בחינת האופנים השגויים הנ"ל יזדקקו ליועץ זוגי מקצועי במיוחד, שהרי בחלוף הזמן וודאי לא קרב זה אל זו כל הלילה... בגדר בור ללא תחתית ובנין ללא יסוד. וד"ל. קחו לצורך העניין זוג נשוי שבגבר קיימת מידת הזריזות באופן קוטבי-קיצוני, ואילו אצל בת זוגתו טמונה לה מידת העצלות בבחינת "על מי מנוחות ינהלני" וכן להיפך, מה בפועל קורה איתם בחיי היום יום? התשובה היא , שהם פשוט מאזנים אחד את השנייה! אותו/ה אחד/ת מבין בני הזוג, שמידת הזריזות ניכרת וטבועה בו כעת מבין שהוא צריך להכיל את הבן/בת זוג בצורה טובה ונכונה ולכן עליו למתן את מידת הזריזות יתר הטמונה בו/ה באופן קוטבי , ואילו הצד שכנגד גם מבין/ה בסופו של יום כי עליו/ה לתקן את מידת העצלות באופן יעיל שיתאים לבת זוגתו'/בן זוגה, ובכך הל"ל שניהם מתאזנים אל "דרך האמצע" ואף מתקנים את אותן התכונות אשר דורשים מהם עבודה עצמית חרף הקושי הטמון. גם עפ"י תורת הנסתר בה מצינו עמידה רבה על נושא איחוד חצאי הנשמות (יעויין תיקוני הזוהר, מהרח"ו) ובנגיעת קצה המזלג , להווי ידוע כי זוגיות היא עבודת ותיקון המידות בהאי עלמא. וכי האיש הנו בבחינת השמש והאישה הנה בבחינת הירח שאינו מאיר מכוח עצמו אלא מכוחה של השתקפות השמש, וכאשר עסקינן בנשמות שהוצרכו שוב למייתי בגלגול חלילה , הרי שהחלק הנקבי הנו החלק המתוקן שלא פגם בגלגול קודם ואילו החצי שפגם יורד דווקא בחצי הזכרי, ומתפקידה של האישה בהאי עלמא לתקן את החצי השני במתינות ובנעימות ובהמון כוח סיבולת לו היא מאופיינות וניחנת מטבעה , ולא להיפך .. כדוגמת הפעלת כוחניות, ציניות , עקיצות, הערות..ושאר מרעין בישין. ואף עמד והזהיר החכם באדם "חכמת נשים בנתה ביתה ואוולת בידה תהרסנה" (משלי יד') ו'לשון רכה תשבר גרם' ( משלי,כה') , ומתחבר לדברי חז"ל בתלמוד (ברכות יז') נשים במאי קא זכיין? ששולחות ביניהם לבית כנסת וממתינות לבעליהן וכו'.. עיי"ש. נמצא איפה כי גם לא רק ביחסי אנוש קוגניטיביים מעלת החשיבות לקבל את האחר והשונה מאיתנו , היא מעלה נשגבה , דרך נכונה ורציונאלית בכלל המישורים, אלא בזוגיות שהיא התכלית לעבודת המידות, והמדד הקובע של כלל יוצאי חלציו של האדם. (נ.ב. לא למותר לציין, כי מאמר זה בהרבה מובנים אף שייך במס' היבטים אצל זוגות שכבר נישאו , ופונה לא רק אל הבאים בקשרי שידוכים...)

נאמר בקהלת (ד'-ט') : "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם" ופי' רש"י : " לפיכך יקנה לו אדם חבר, וישא אישה" אשר יש להם ריוח יתר בעמלם - הרבה מלאכה נעשית בשנים , שאין היחיד מתחיל בה לבדו. וכתב רבי יוסף קרא (מחכמי הראשונים) : טוב לו לאדם שישא אשה כדי שיוליד ממנה בנים , כמו שמפורש : 'טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - ואין שכר טוב אלא בנים , וכמו שנאמר "הנה נחלת יי' בנים שכר פרי הבטן" (תה' קכז , ג). א"כ משמע, כי מאמרו של החכם באדם ממחיש, אף את טיב היופי הקיים בזוגיות שבין האיש לאישה. בפרשת 'פיקודי' מובא , שהתורה מדגישה כי מלאכת עשיית המשכן כהלכתו נתקיימה דווקא בשניים, כדכתיב " ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צווה ה' את משה" (שמות, לח',כב') ומייד בסמוך לו : " ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן וכו'..." מכאן אנו למדים, שאף בניית המשכן נעשתה באופן זוגי, וזאת לציין , לא בכדי, על אף פערי המעמדות לכאורה הקיימים בין הצדדים, מעמד נציגו של שבט דן , לא נפל ממעמדו של נציג שבט המלוכה. נמצא איפה , כי התורה רומזת , שעל מנת לגלם את יסוד האידיאל הטמון בהקמת הבית היהודי באופן מיטבי, הוא דווקא ע"י התנהלות של שת"ף הדדי, בצוותא, בהרמוניה, ובגובה עינים - ללא פערי מעמדות!

בחיי ה'נישואין' , אין זוג שלא מתווכח, בית ללא וויכוח הוא בית משעמם בהחלט... - בית 'מת'. וכפי שהוגדר בפי חז"ל בסיפור הנפוץ דר"ל ור"י : "או חברותא או מיתותא" (בבלי, תענית כג' עמ' א') יחד עם זאת יש לזכור שהירידה לפסים אישיים אסורה בהחלט בבחינת 'קו-אדום'. לפיכך מוטב תמידית לזכור ולהזכיר לעצמנו כי 'וויכוח' תמיד יהא סובב סביב נושא הוויכוח גופא. כי בסופו של יום... האיש והאישה בצוותא, הנם החברותא הטובה ביותר לקיים יחדיו "ריתחא דאורייתא".

גם האיש וגם האישה , באם חפצים לשמר סטטוס קוו שבו ביתם הקט יוותר יציב ורגוע בבחינת "על מי מנוחות ינהלני" ולא כדוגמת הים התיכון אשר כידוע פעם גועש וסוער ופעם רגוע... מוטב כי ישננו תמיד עם עצמם עד לרמת התודעה, אשר עליהם להשמיט טוטאלית מהגישה את המונח "חייב/ת". (את חייבת לי , אתה חייב לי - למה לא עשית כך וכך ?) להווי ידוע כי ציפיות מולידות אכזבות, וכי מציפיות ניתן בעיקר לכסות כריות. זכרו ! כלל המחויבויות המצוינות בכתובת חז"ל ואשר מופיעים הל"מ ברמב"ם ובשו"ע כחיוב הלכתי לאיש והאישה, הנם אך ורק לצרכי פרוטוקול בלבד! ואין להזכירם כלל בחיי הזוגיות , וכי יש להשאירם אך רק לשימוש גורמי מקצוע חיצוניים במקרים כירורגיים בלבד, כדוגמת יועצים זוגיים ומגשרים במשפחה... אכן , הנה מה טוב ומה נעים אם כל איש ואישה החיים בשותפות מלאה ופורה יכניסו לתודעתם כי כל אשר בן/בת זוגי עושה עמי הינו בגדר חסדים , אזיי תינתן ההערכה הדדית בין הצדדים, וגם בו ביום כאשר איי מי מהצדדים לא יבצע את אחד מהמטלות אשר רגיל בה מתוך אילוץ /אונס כזה או אחר , החצי השני שלו/ה לא ימתח עליו ביקורת, משום שלא מותחים ביקורת כלפיי מי שעושה עמנו חסדים ביום יום :-) .

*"פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בנ"י בקנאו את קנאתי בתוכם וכו'...* "(במדבר, כה' , יא') , ובפס' הסמוך לו : *"לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום".* ובחז"ל נאמר : *איש ואישה זכו , שכינה בינהם, לא זכו.. אש אוכלתן"* (בבלי, סוטה יז'). ניראה לבאר בס"ד, כי התורה רומזת יסוד חשוב לניהול השיגרה היום יומית , אשר ניתן להפיק לקחו ולשאתו עמנו למקום רוח קן הזוגיות. לכל זוג נשוי קלאסי, מטבע הדברים ישנם וויכוחים שבאים בשיגרת היום , בנושאים לא מעטים , ולפרקים אף נצרכים להביא את הדיון לפתחו של רב או גורם מקצועי אשר יכריע בכך שייעץ להם נכונה כיצד לפעול סביב אותו נושא הנילון. ישנו הבדל דק , אך מהותי.. בין 'וויכוח סתמי' סביב נושא מסוים ברוח מכבדת לבין 'מריבה של ממש' הכוללת בחובה , ירידה לפסים אישים ושאר מרעין בישין, ח"ו, להם מימ"נ אין מקום בחיי הזוגיות. כאשר בני זוג מתווכחים , כחלק אינטגרלי מזוגיות 'בריאה' , אך בד בבד אינם שוכחים לרגע , כי הוויכוח הנו 'לש"ש גרידא' , כדוגמת : 'חינוך הילדים בדרך ישראל סבא' וכיוצ"ב , אכן אזיי נכללים הם בבחינת גילום 'וקנאו את קנאתי בתוכם' , והנה קרוב לוודאי כי הל"ל אף תחול ברכת : 'הנני נותן לו את בריתי שלום' , ויתקיים בינותם : 'זכו, שכינה ביניהם'. שבת שלום!

''וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" ופי' רש"י: 'מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות ניתנו בסיני?? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני וכו'...' בעניין מצוות ההזדווגות. מצינו כי ציוותה תורה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" (בראשית, א, כח) וביישום מצווה זו כדין מצינו על כך חז''ל מדבריהם: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו וכו'' (יבמות סב') ובגילומם של הדברים כבר עמדו על כך מטובי הפוסקים וביחוד הרמב"ם אשר הגדיל לעשות בכך שהפך את סדר הדברים בדברי חז"ל, וז''ל: "ומכבדה יותר מגופו ואוהבה כגופו" והוא לכאורה על מנת ללמדנו שהכבוד והערכה הם המפתח לחיי הזוגיות. בפרשתינו כתוב : ''בשנה השביעית שנת שבתון תהיה לארץ שבת לה' לא תזרע...'' (ויקרא בהר כה' ד') וכן כתיב "וקדשתו משנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ..." כלומר שעמ''י מצווים על שביתת הארץ לשדות ולכרמים כשם שנאמר במעשה בראשית "ויכולו השמים והארץ... וישבות ה'..." נמצא איפה שהתורה מניחה דגש על עניין השביתה והמנוחה במספר מצווים אשר מקורם כידוע בסוד הטמון והשמור לסיפרה 7. לא לחינם כאשר ניגש לקיים את 'מצוות ההזדווגות' אנו נקיים את מצוות ו"שמח את אשתו" למשך שבעה ימים. הנה למעשה התורה טומנת בפרשתינו יסוד גדול לחיי הזוגיות, ובאם ישכילו בני הזוג לעצור יחדיו את מרוץ החיים לפרקים ולהקדיש זמן איכות תוך התבוננות נכונה על תפקידם המדויק בהסתכלות דווקא ממקום של חסדים כלפי הצד השני ולא ממקום של הזכרת ההתחייבויות המופיעים הלכתית , אך אזיי יפחתו הציפיות יתר, להם אין מקום ממילא בחיי הזוגיות. נקודה זו רמוזה אף היא בפרשתינו כעצם 'תפקידו ושמו' של הר סיני, וכפי שהובא בחז''ל : "למה נקרא שמו סיני? שירדה שנאה לאומות העולם... לפי שהעכו"ם מקנאים את ישראל בתורתם" (בבלי שבת פט' א', מדרש לקח טוב שמות, יתרו) ולפיכך אף בפן הזוגי , הרי שזוגיות שאיננה תקינה ונכונה, תחריב את קן הזוגיות ותטיל איבה בלתי הפיכה בין בני הזוג. מאידך כאשר נתבונן על 'תוקף תפקידו' של הר סיני , נמצא כי הניח הקב''ה את הרי הכרמל והתבור ובחר בדווקא להשרות שכינתו על הר סיני השפל הקטן והעניו , ע"י שנתנה תורה על 'גופו' , כן הוא בחיי האישות, אימוץ מידת 'הוותרנות', היא זו לבדה אשר תוביל ל'הרמוניה' בחיי הזוגיות בבחינת : "כל גל וגל שבא עליו נענעתי לו בראשי" (ר"ע, יבמות, קכא', א')