פתירת הקונפליקט בין הצדדים , הנו אך ורק באופן של הבאת הצדדים למצב שבו כולם מרוויחים, (wws) , גם אם הדבר יחשב לכאורה כ"פשרה" , שהרי בסופו של יום הצדדים מגיעים להליך גישור עם תוכניות מסוימות שמבחינתם רק אם הן יבוצעו , יהיו הסכמות ובכך הם ירגישו מנצחים , מטרתנו האמיתית בגישור היא לדעת לנתב ולהלך בין הטיפות , וזאת דווקא כאשר אנו מביאים את הצדדים לסטטוס שבו הם מרגישים מורווחים מעצם ההליך ולא מנצחים, ניצחון להווי ידוע תמיד בא על חשבון הזולת , ולכן חשוב לתת לצדדים להתבשל בהליך אט אט ובבהירות, עד אשר יבשילו אשכולותיה להבנה , הסכמה והכלה. ואם אכן הצלחנו להביא למצב כגון דא, כאשר בו הצדדים מראים נכונות לנהל בניהם משא ומתן באופן ישיר ולא מו"מ עקיף , אזי אכן אנו יודעים בוודאות כי הצלחנו במשימתנו. ("משל חילוק האדמות נכונה בסכסוך עסקי / ירושה" , אשר כידוע , המטרה הינה להביא למצב שכולם נטלו את החלק הנכון להם, וכמו"כ להביאם לידיעה שניתן להפיק רווח דווקא דרך השותפות ולא ההיפרדות!). חרף כל הנ"ל , יש לנו לזכור כי הבאת הצדדים לפשרה כזו שממנה הצדדים יוצאים בתחושת חמיצות היא בגדר 'פשע-רע' נוטריקון : 'פתרון , שטחי , רעוע , עילג...' ורחוקה מזרח ומערב מפשרה מוצלחת. כי בשורת המסקנה , האמצעי הינו מקדש את המטרה , ולא חלילה להיפך...

הטעות הפטאלית הרווחת ואשר רובצת כיום בקרב רוב האנשים הבאים בקשרי שידוכים ככלל , ורוב הזוגות הנשואים כפרט היא כי הם/ן מחפשים את המתאים ולא את ה-משלים! את המושלם ולא את הקיים. אחת הסיבות המרכזיות והגורם היעיל לכך שבו אנשים מתקשים למצוא בן/בת זוג ראוי/ה בשידוכים, ואף לקבל את הבן בת/זוג בחיי הנישואין היא בשל חיפושם אחר הדומה ולא השונה. כשיש תכונות אופי דומות , עניין זה לרוב דווקא יכול להביא להתנגשות ולא להצלחה. ולא רק מבחינה סטיסטית אלא אף מבחינה מדעית. כך למשל במחקר אשר נערך בביה"ס סטיינהארט של אוניברסיטת נו יורק ע"י הפרופסור מר יונתן צימרמן נמדדו באופן משוקלל כלל הפרמטרים הרלבנטים למידת התאמה בין גבר לאישה, ונמצא כי מידת אחוזי התאמה אינם עולים על 17% במקסימום, ואינם פוחתים מ8%. לכן באם נבחן קשרי זוגיות במונח וגדר "התאמה" כן רלבנטי / לא רלבנטי הרי שנצא כאשר ידינו על התחתונה, כשנבחר זוג נעלים או זוג גרביים לעומת כן ... נשתמש בגדר "התאמה" על הצד הטוב ביותר. אומנם נכון כי לכולנו יש נושא השאיפות מבן זוג , והן תמיד יכולות להיות טובות ואף מעולות, אבל מכאן ועד לנסות לשנות את הצד השני, או לבחון אותו בזכוכית מגדלת עפ"י מידת ואחוזי התאמה, תהא בבחינות "עורבא פרח" או לחילופין "מגדלים הפורחים באוויר" ועתידה אינו מזהיר כאבן אשר אין לה הופכין... קחו למשל זוג נשוי שבגבר קיימת מידת הזריזות באופן קוטבי-קיצוני, ואילו אצל בת זוגתו קיימת מידת העצלנות בבחינת "על מי מנוחות ינהלני" וכן להיפך, מה בפועל קורה איתם בחיי היום יום? התשובה היא , שהם פשוט מאזנים אחד את השנייה! אותו/ה אחד/ת מבין בני הזוג, שמידת הזריזות ניכרת וטבועה בו כעת מבין שהוא צריך להכיל את הבן/בת זוג בצורה טובה ונכונה ולכן עליו למתן את מידת הזריזות יתר הטמונה בו/ה באופן קוטבי , ואילו הצד שכנגד גם מבין/ה בסופו של יום כי עליו/ה לתקן את מידת העצלנות באופן יעיל שיתאים לבת זוגתו-בן זוגה, ובכך הל"מ שניהם מתאזנים אל "דרך האמצע" ובכך אף מתקנים את התכונות אשר דורשים מהם עבודה עצמית. גם עפ"י תורת הנסתר בה מצינו עמידה רבה על נושא איחוד חצאי הנשמות (תיקוני הזוהר, מהרח"ו) להווי ידוע כי זוגיות היא עבודת ותיקון המידות בהאי עלמא. נמצא איפה כי גם ביחסי אנוש קוגניטיביים מעלת החשיבות לקבל את האחר והשונה מאתנו,, היא מעלה נשגבה , דרך נכונה ורציונאלית בכלל המישורים.

בחיי ה'נישואין' , אין זוג שלא מתווכח, בית ללא וויכוח הוא בית משעמם בהחלט... - בית 'מת'. וכפי שהוגדר בפי חז"ל בסיפור הנפוץ דר"ל ור"י : "או חברותא או מיתותא" (בבלי, תענית כג' עמ' א') יחד עם זאת יש לזכור שהירידה לפסים אישיים אסורה בהחלט בבחינת 'קו-אדום'. לפיכך מוטב תמידית לזכור ולהזכיר לעצמנו כי 'וויכוח' תמיד יהא סובב סביב נושא הוויכוח גופא. כי בסופו של יום... האיש והאישה בצוותא, הנם החברותא הטובה ביותר לקיים יחדיו "ריתחא דאורייתא".

גם האיש וגם האישה , באם חפצים לשמר סטטוס קוו שבו ביתם הקט יציב ורגוע בבחינת "על מי מנוחות ינהלני" ולא כדוגמת הים התיכון אשר כידוע פעם גועש וסוער ופעם רגוע... מוטב כי ישננו תמיד עם עצמם עד לרמת התודעה, אשר עליהם להשמיט טוטאלית מהגישה את המונח "חייב/ת". (את חייבת לי , אתה חייב לי - למה לא עשית כך וכך ?) להווי ידוע כי ציפיות מולידות אכזבות, וכי מציפיות ניתן בעיקר לכסות כריות. זכרו ! כלל המחויבויות המצוינות בכתובת חז"ל ואשר מופיעים הל"מ ברמב"ם ובשו"ע כחיוב הלכתי לאיש והאישה, הנם אך ורק לצרכי פרוטוקול בלבד! ואין להזכירם כלל בחיי הזוגיות , וכי יש להשאירם אך רק לשימוש גורמי מקצוע חיצוניים במקרים כירורגיים בלבד, כיועץ זוגי ומגשר במשפחה... אכן , הנה מה טוב ומה נעים אם כל איש ואישה החיים בשותפות מלאה ופורה יכניסו לתודעתם כי כל אשר בן/בת זוגי עושה עמי הינו בגדר חסדים , אזיי תינתן ההערכה הדדית בין הצדדים, וגם בו ביום כאשר איי מי מהצדדים לא יבצע את אחד מהמטלות אשר רגיל בה מתוך אילוץ /אונס כזה או אחר , החצי השני שלו/ה לא ימתח עליו ביקורת, משום שלא מותחים ביקורת כלפיי מי שעושה עמנו חסדים ביום יום :-) .