סיפור אמיתי על כיבוד הורים, כמיהה ליהדות ומעשה של חסד.
שרה היתה שכנה שגרה ברחוב שלי בדירה שכורה. כשהייתי רואה אותה, התפעלתי תמיד ממאור הפנים המיוחד שלה, הכל כך לא ישראלי. אצלנו הישראלים, כל חיוך מלווה בחשדנות מסויגת, סיווג והשתייכות עדתית ודתית מתערבבים, מין הבעה שכוללת המון ניואנסים שצריך לנחש, שפוחדת לחשוף, אולי בגלל ההיסטוריה העמוסה או צל המלחמות. אבל החיוך של שרה היה כל כך אמיתי, ולכן נמשכתי לדמותה החוצניקית הפתוחה והמקבלת שמאפשרת להתעניין באמת מבלי לפחד מהסודות האפלים שלי, או שלה... כששאלה לשלומי במבטא האנגלוסקסי הקל היה נראה שהיא באמת מתעניינת, וכשהקשיבה היה נראה שהיא באמת מקשיבה, ושזה באמת מעניין אותה, למרות שהייתה מטופלת בילדים קטנים ויכלה לומר בקלילות שתכף בעלי מגיע מבית הכנסת לקידוש, אז נפגש פעם אחרת שוב, והחיוך שהאיר את פניה אמר שהיא באמת תשמח להיפגש שוב.
ברחוב שלנו גרות ממשפחות מעדות וזרמים שונים ולמרות הקרבה הפיזית הם משתדלים לא להתערבב יותר מדי, לשמור על מרחק אישי. אבל שרה הייתה שונה. היא דיברה באותה חביבות ופתיחות עם כולם, והבית שלה שהיה מרוהט בפשטות מינימאלית מיד שנייה האיר פניו כמוה, למרות שלא היה בו שום הידור או יופי. באחת משיחות השבת בבוקר שלנו, היא ספרה לי שהיא גיורת. זה היה מפתיע, כי היה בה חן יהודי כל כך, ואז ספרה לי על חייה: שרה נולדה לאבא יהודי ולאמא גויה. שרה נמשכה לאמת ולדת של אביה, והיה לה ברור שהיא צריכה ויכולה להיות אך ורק יהודיה. לאחר מסע לא פשוט זכתה להיכנס בכנפי השכינה ולהיות לבת עם ישראל. אחר כך עלתה לארץ והכירה בשידוך את בעלה, בעל תשובה שלמד בישיבה. הם התחתנו והיה לה כל כך ברור ומאושר שזכתה להיות יהודיה, שבאמת שום דבר אחר לא היה חשוב לה פרט לחיי תורה, בפשטות הכי מתבקשת כדי לאפשר לבעלה ללמוד כל רגע פנוי, ולגדל את הילדים שנולדו בזה אחר זה ללא סבים וסבתות או דודים או קרובי משפחה אחרים, עם בגדים וריהוט יד שנייה.
יום אחד שרה קבלה טלפון שמודיע שאבא חולה מאוד. שרה ארזה אוכל כשר וטסה לאבא. היא ידעה שהוא רוצה לתרום את אבריו למדע, ולשרוף את היתר, הרי כל ימיו היה אתיאיסט מושבע והעריץ את המדע, ולשרה זה כאב, והיא הרגישה שזו ההזדמנות שלה לשכנע אותו שלפחות ימות כיהודי, שיקבר כיהודי, אם לא זכה לחיות ככזה.
שרה ישבה ליד מיטת אביה הגוסס, כל הזמן, במשך שבועיים. שניהם הרגישו שזו הפעם האחרונה שהם ביחד. היא אכלה את האוכל הכשר שלה וברכה בקול ובכוונה ליד אבא, היא חייכה אליו וסיפרה לו בנעימות ספורים קטנים על הנכדים, והזכירה לו זיכרונות יפים מהילדות. היא הודתה לו על החיים שהעניק לה, על החינוך שנתן לה, על כל מה שהיה וקשר אותם ביחד, והשתדלה לכבד אותו ולסעוד אותו ולשמח אותו ככל שיכלה. בכל הזדמנות בקשה והתחננה והפצירה והתפללה, בחן, באהבה, בענווה: אבא, בבקשה. תן לי להביא אותך לקבר ישראל. תסכים לקבורה יהודית. בבקשה, אבא, בשבילי.
ואבא סרב. כל חייו התרחק משורשיו, פנה עורף ולאלוקיו והעריץ את המדע. אבל שרה המשיכה לבקש, ולהתחנן באהבה, בבקשה אבא, בשבילי... והעוצמה הרכה שלה, ניצחה לבסוף. אבא נכנע יום אחד ואמר: בסדר, שרה. בשבילך. והוא הבטיח. והיא דאגה לדבר עם כל מי שצריך שידאגו לו לקבורה יהודית.
שרה נפרדה מאבא וחזרה לארץ, היא לא יכלה להשאיר את עולליה לבדם זמן רב. אחרי שבועיים קבלה את הבשורה שאבא נפטר. הוא נפטר כיהודי ונקבר כיהודי כשכל גופו שלם. שרה שדאגה גם לקדיש והייתה מאושרת על כך. בליל השלושים, סיפרה לי, נרדמה וחלמה שאבא בא לבקר. הוא נכנס לביתה הפשוט, הסתובב בחדרים, התבונן סביבו, הסתכל על הילדים, חייך אליה – ונעלם. "הרגשתי שאבא בא להגיד לי תודה על מה שעשיתי בשבילו, הרי עכשיו בעולם האמת הוא יודע את האמת, ושהוא מרוצה ממה שראה אצלי בבית", ספרה לי שרה, וחייכה את חיוכה הרחב, הכנה והטוב, של מי שהאמת שוכנת אצלו דרך קבע, ללא פקפוק וללא פחד.
כתבה: הילה בן ישי, מטפלת רגשית, מנחת נשואין מטעם ינר, עוסקת בטיפולים רגשיים, הנחית זוגות מטעם ינר, הסרת טראומות בהדמיה מתקנת וTAT. טלפון: 052-7637257, דוא"ל [email protected]