לכולנו תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות. גם בחיי הנישואין יש לבני הזוג תקופות בהן הכול "הולך בסדר" ולעיתים נדמה שהכול לא בסדר. אך גם בתקופות אלו חשוב שנהיה ערים לעובדה כי הבחירה בראיית המציאות נתונה בידינו וכי מחשבותינו יוצרות את המציאות בה אנו חיים. המצווה לדון לכף זכות היא אחת מהמצוות החשובות ביותר שבין אדם לחברו בכלל ובנישואין בפרט. בתקופת "הגלות הזוגית" היא תהווה לנו מקור לראיה והתבוננות מחודשת ומאירה.   

בתקופות הטובות של הזוגיות היצר הטוב מפעיל "חשיבת אנו" – חשיבה זוגית משותפת כאשר שני בני הזוג משקיעים ביחד במשפחה ובבית ללא עריכת חשבונות. בתקופה זו שורה אהבה, רעות, אחדות ושמחה, והשכינה שורה בבית. ניתן להרגיש את הקדושה והשמחה באוויר, והברכה מצויה בילדים, בבריאות ובפרנסה. מאידך, בתקופות של "חושך רוחני" החשיבה הופכת להיות "חשיבת אני" – "אני המסכן, המנוצל המשקיע ומקריב ללא הכרת הטוב..." אין אור בתקופה זו. אין שמחה, אין שכינה, ואין ברכה. היצר הרע שולט בכיפה ויוצר מחשבות רעות אחת על השנייה.

התורה מצווה אותנו "בצדק תשפוט עמיתך". מכאן למדו חז"ל שיש מצווה לדון כל אדם לכף זכות. נדמה שאין זירה קשה יותר לקיום מצווה חשובה זאת מאשר בזירה הביתית: בקשר בין בעל לאישה. גם כאשר נשמר שלום הבית מתוך עבודת המידות, בעומק הלב מצטברות מחשבות הדנות את הצד השני לכף חובה, בפרט בתקופות הקשות כאשר החשיבה עוברת מ-"חשיבת אנו", שהיא, כאמור, השקעה זוגית משותפת כגוף אחד, ל-"חשיבת אני" שהיא הקרבה אנוכית מכל צד מתוך מרירות, מסכנות ובדידות. בזמנים כאלה הבעל חושב בלבו: "מוצא אני את האישה מר ממוות". ואשתו אף היא מהרהרת בלבה: "איכה ישבה בדד..." לאחר ש"דודי חמק עבר".
האם אפשר לקיים את מצוות "הוי דן כל אדם לכף זכות" במצב כזה? במחשבה ראשונית נראה כי התשובה היא לא. אך אם נזכור כי הבחירה בידינו ובכוחנו לשנות את פני הדברים, התשובה תהיה כן. אנו ניזכר לעיתים לאחר שנייה, או דקה, או שעה, או יום ואפילו יותר. תלוי הדבר בכל אדם, בכוחותיו באותו זמן, ובעוצמת הנפילה. ככל שנרכוש את המיומנות הדרושה לשינוי מצב הרוח על ידי לימוד הזכות, הזמן שיידרש לנו להיזכר ילך ויקטן. על כן, שווה להשקיע זמן ומאמץ ללמוד כיצד לקיים בפועל את המצווה החשובה שכה מרבים לדבר עליה אך ממעטים לקיימה, פשוט כי לרובנו חסרים הכלים.

עלינו לזכור שכל שינוי בעבודת המידות מתחיל באופן טכני. כלומר, אין השינוי מופיע באופן ספונטאני. הוא מופעל ממניע שכלי ולא רגשי עד שנהפך להיות אמיתי ופנימי. הלא זה הכלל הידוע של "נעשה ונשמע" ובמילים של רבותינו: אחרי המעשים נמשכים הלבבות. ללא "משמעת עצמית" בהפיכת משפטים משליליים לחיוביים אי אפשר לדון לכף זכות כשנפגעים. המציאות המוכרת היא המחשבה הברורה שאני מסכן והשני לא בסדר. הלב מתנגד לומר הפוך. ברור לנו, בזמנים כאלה, שזו האמת האחת והיחידה והיא התגובה הראשונית והטבעית לנו. אך במחשבה שנייה, השכל חייב להתערב ולומר: "נכון שכעת נפגעת, אבל התורה מצווה אותך לשנות את מבטך על הסיפור ולראות את הדברים מנקודת מבטו של הזולת". כאן נכנס הרציונל לפעולה מתוך שיקול דעת ומחשבה ומכאן הדברים כבר נראים אחרת.

ננסה להביא את הדברים מנקודת מבט מעשית. תהליך הרחבת המודעות מתחיל בניסוח הטענה כלפי הפוגע ובו שלשה שלבים, ונביא דוגמא:
הבעל לא הגיע לביתו בשעה הרגילה. אשתו מודאגת ומתקשרת אליו, אך הטלפון הנייד מנותק. ככול שעוברות הדקות, כן מתגנבות מחשבות "רעות" על חוסר אחריותו של הבעל. בלב מצטברים רגשות של כעס וכאב, לצד הדאגות והפחדים שמא קרה לו משהו. ברגעים קשים אלה עוברת האישה על מצוות "בצדק תשפוט עמיתך", כי היא דנה את בעלה לכף חובה ולא לכף זכות. זה מצב מוכר ומובן לכולנו. האם הוא הכרחי? לא. יש אפשרות להיזכר במצווה ולתקן את המחשבות לטובה לפני שהבעל מגיע הביתה. בזכות קיום המצווה בלבה, מנעה האישה קבלת פנים צוננת עד נסערת, לרעת שני הצדדים. במקום זה היא קבלה אותו בסבר פנים טובות, אמנם עם דאגה, אך גם עם הרבה הבנה וכבוד.

ואם בכל זאת לא הצליחה האשה לדון את בעלה לכף זכות לפני בואו הביתה, וכתוצאה מכך קבלת הפנים בבואו הייתה מאד לא נעימה, עדיין יש לה אפשרות  לתקן ולדון אותו לכף זכות. בכך היא מקצרת את זמן המתח שנוצר עקב המפגש הלא נעים. במקום להישאר פגועים זה מזו וזו מזה למשך שעות, היא יכולה לחזור ולהביע קשר והתעניינות המחזירים שלום לביתם, ושוב השכינה שורה.
בשני המקרים תהליך התיקון למחשבה הוא ניסוח מקוצר של הפרשנות השלילית לאיחורו של הבעל. כלומר, על האישה לזהות שהיא כועסת על בעלה משום שהוא לא אפשר לה לדעת מה קורה, והיא מפרשת את התנהגות זו כחוסר התחשבות וחוסר רגישות כלפיה. על כן הניסוח של "לדון לכף חובה" הוא המחשבה ש"הוא לא בסדר כי הוא לא מתחשב בי" אך אם היא תמשיך כעת 'ללוש' את המשפט הזה ותעניק לו צורות שונות ונוספות, מה שהיה נראה ברור וחד משמעי מקבל כעת משמעויות נוספות ואפילו הפוכות, כי המודעות מתרחבת למכלול של פרשנויות נוספות.

הנה דוגמא לתהליך של "לדון לכף זכות" שכדאי לעשותו בכתב בהתחלה עד שנתרגל לצורת חשיבה זו. לאחר תרגול, ניתן לעשות את התהליך בדמיון ובמהירות מפתיעה.
1. "הוא לא בסדר כי הוא לא מתחשב בי" - זאת הבעיה כפי שכעת נראית באופן ברור.
2. כעת אומרים את המשפט בכיוון הפוך: "לפעמים אני לא בסדר כי אני לא מתחשבת בו" - פה קשה יותר, כי זה סותר את המשפט הקודם. ובכל זאת, במבט נוסף, גם משפט זה הוא לפעמים נכון.
3. ובצורה השלישית: "לפעמים אני לא בסדר כי אני לא מתחשבת בעצמי" - כידוע, כל אדם דן את עצמו לזכות או לחובה. על כן גם משפט זה הוא נכון לפעמים.

בשלב הבא יש לנסח משפט של "לדון לכף זכות" לכל אחד משלושת המשפטים הנ"ל. כלומר:
   התנהגות זאת נובעת מהעובדה ש...
1. הוא כנראה עובד קשה ומוטרד מהבעיות שלו, ופשוט לא שם לב אלי
2. אני עובדת קשה ומוטרדת מהבעיות שלי, ופשוט לא שמה לב אליו
3. אני עובדת קשה ומוטרדת ולכן שוכחת לשים לב לצרכים שלי מעצמי.
בשלב השלישי והאחרון מנסחים את שלושת המשפטים הראשונים בצורה הפוכה לחלוטין ובודקים האם זה לפעמים נכון. כלומר:
1. הוא בסדר. והוא מתחשב בי.
2. אני בסדר. ואני מתחשבת בו.
3. אני בסדר עם עצמי. ואני מתחשבת בעצמי.

  את המשפטים האלה כותבים, או אם זה קשה, אומרים לעצמנו. אנחנו מקשיבים למשמעות כל משפט ומנסים לזכור: האם זה לפעמים נכון? ואנחנו מגלים שכל המשפטים הם אמת... לפעמים.
 התוצאה היא הרחבת המודעות מעבר לפרשנות הצרה שהענקנו במחשבותינו בתחילת האירוע, כאשר נפגענו. תחושת הפגיעה מוחלפת כעת על ידי תחושת הקלה ורוגע כלשהו. וראו איזה פלא, לא רק שהצלחנו לדון לכף זכות, אלא גם לצאת ממועקת הפגיעה במידה ניכרת. זאת מכיוון שגילינו שהפגיעות היא לא תוצאה מהמעשה או הדיבור של הפוגע אלא מהמחשבה והפרשנות שלנו לגבי המניעים שלו. כל עוד האמנו במחשבה שהוא מזלזל בנו, היינו פגועים. על ידי הרחבת המודעות שאולי אין פה זלזול אלא עניינים אחרים ואפילו ההיפך מזלזול, הישגנו רוגע ובהירות מחשבה. כעת השלום שוב חזר על כנו. אכן בני הזוג מסוגלים לצאת מתוך חשיבת "אני" ולחזור לחשיבת "אנו", ובכך להחזיר שכינה, שמחה, וברכה לביתם.  וכי יש צדק גדול מזה?!!