תהליך המשוב שבו בני הזוג דנים על התנהגויותיהם החיוביות והשליליות אינו תהליך קל, לעתים הוא אף עלול להיות מכאיב מעצם נגיעתו במוקדים רגישים לבני הזוג. כאשר בני הזוג מנהלים את התהליך בעקביות, באומץ ובשימת לב לצורת התקשורת ביניהם, הרווח האישי של בני הזוג חורג מגבולות הזוגיות. הם מסתכלים על מערכות יחסים באור אחר, המחויבות לזולת גוברת, והקשרים הבינאישיים הופכים להיות בית ספר מאתגר לחיים בריאים יותר.
שיחת משוב בין בני זוג, שבאמצעותה הם מחזקים התנהגויות חיוביות ומלבנים התנהגויות שליליות כדי להמירם לאחרות המפרות את המערכת, יש לה יתרונות מעבר לפתירת בעיות או מניעתן. שני היתרונות הבולטים הם: הרחבת מודעות עצמית, ובניית יחסי אמון.
הרחבת מודעות עצמית
אנו רגילים לחשוב על הקשר שבין האדם לזולתו כאחת האהבות היותר נחשקות, אך יחד עם זאת, בני אדם זקוקים לקשר לא רק כדי לממש אהבה למשהו, אלא גם, ולא פחות מכך על מנת שיוכלו להכיר את עצמם טוב יותר.
כבר בראשית התפתחותנו, קשרי הילד עם בני האדם המשמעותיים בחייו, מרכיבים בסופו של דבר את ה"עצמי" שלו, על פי המשובים שקיבל מהם. אם הם נתפסו בעיניו כשליליות בעיקרן, הוא יפתח עמדה עוינת ושלילית כלפי אחרים, והערכות שליליות כלפי עצמו (סליבן; יאלום, 2006). הקשר בין קשרים מספקים והערכה עצמית הוא הדוק, ושניהם הולכים יחד מגיל ינקות ועד גיל שיבה.
מאחר וקשרים חברתיים הם קיומיים ברמה הבסיסית, ובעלי השלכות מהותיות על דימוינו העצמי ועל חיינו בכלל, עלינו לפתח את כישורינו החברתיים ולשכללם, מתוך הבנה שזהו מרכיב מרכזי בהתפתחותנו. תהליך זה נפגם, בעקבות נטייתנו לתפוס את הזולת בצורה מסולפת. בעצם, אנו נוטים להתייחס לאחר לא על יסוד תכונותיו המציאותיות, אלא מתוך תפיסות ודימויים שקיימים בעולמנו הפנימי (סליבן).
לתהליך המשוב יש תפקיד חשוב בתיקון העיוותים הבינאישיים. כאשר בני הזוג מלבנים את רגשותיהם, הם גם מעמידים את הערכותיהם הבינאישיות למבחן. אם הייתה הערכה של אחד מהם שביטוי מסוים או צורה של התנהגות מורה על זלזול ודחייה, ובמהלך תהליכי המשוב מתגלה לו שלא לכך כיוון בן הזוג, ואין ההתנהגות נתפסת על ידו כסימן לדחייה, יש סיכוי סביר שהדבר יעורר אצל הראשון מחשבה אודות הערכתו הנוכחית, ואף יוכל להסביר לעצמו כמה תופעות חברתיות מחוץ למערכת הנישואין. השינוי בתוך הנישואין יש בו כדי לשנות את יחסי הגומלין גם מחוצה להם, כמו במקום העבודה או עם החברים, וכן להיפך – שינוי ותיקון עיוותים בינאישיים בחוץ עלול לגרום שינוי בתוך מערכת הנישואין.
תהליך זה מומחש היטב בחלונות ג'והרי המפורסמים. זהו מודל שמתייחס לרגשות, התנהגות, יכולות, כוונות ומוטיבציה של היחיד מן הפרספקטיבה שלו (מה ידוע לעצמי, לא ידוע לעצמי) ושל סביבתו (ידוע לסובבים, לא ידוע לסובבים). המודל מחלק את המודעות העצמית לארבעה תחומים:
התחום הפומבי: זהו התחום הבטוח, בו אנו נעים בנוחות וללא חרדות וחששות לגבי מצבינו. בתחום זה אנו מודעים לרגשותינו, לתכונותינו ולצרכינו כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגותנו. גם הסביבה תופסת את התנהגותנו כפי שאנו תופסים אותה.
תחום העיוורון: התנהגותנו בתחום זה גלויה לסביבה, אך אנו איננו מבחינים בה או שתופסים אותה בצורה מעוותת. בדרך כלל הסביבה מאפשרת לנו לחיות בעיוורון, על מנת שלא לפגוע בנו. ולרוב כאשר כבר מישהו מנסה להאיר לנו את החשכה ולגלות לנו על עצמנו כפי שאנו נתפסים בחוץ, אנו נוטים שלא לקבל את הדברים.
התחום האישי: זהו תחום של סוד. האדם הוא המודע היחיד לרגשותיו, תכונותיו וצרכיו, אך מחשש לביקורת או לערעור תדמיתו הוא בוחר להסתיר זאת מהסביבה. בתחום זה היחיד עסוק בהסוואה והעמדת פנים, ומשקיע מאמצים לשמר את סודו.
הלא מודע: בתוך התחום הזה שוכנים הדברים הנסתרים הן מהאדם עצמו והן מהסובבים אותו. אנו כלל לא מודעים להיותם שם למרות אחריותם לחלק ניכר מהתנהגותנו.
תהליך המשוב מכוון בראש ובראשונה להרחיב את התחום הפומבי על חשבון תחום העיוורון, כלומר, לגלות לאדם דברים שאחרים יודעים עליו והיו נעלמים מעיניו. כאשר אנו מסכימים להציג את התנהגותנו להערכה חיובית או שלילית על ידי האחר, אנו מגלים על דפוסי הפעולה שלנו דברים שלא ידענו קודם, ובעקבות נכונותנו לקבל משוב נהיינו מודעים אליהם.
יתירה מכך, יש בכוחו של המשוב להרחיב את תחום הפומבי גם על חשבון התחום האישי, וזה מוביל אותנו ליתרון הבא של התהליך הקשור ביחסי האמון של המעורבים בו.
בניית יחסי אמון
"האם אפשר בכלל לשקם את יחסי האמון בנינו?" - זוהי אחת השאלות היותר נפוצות בטיפול זוגי. ההנחה העומדת בבסיס השאלה היא, שבאופן טבעי ומובן מאליו, בני זוג הקושרים את גורלם זה בזה, חיים באמון הדדי מלא, ואז קורה משהו ביניהם ומערער את העוגן שעליו נשענת כל המערכת. זה יכול להיות מאורע יחיד המעורר רגשות בעוצמות גבוהות וחריגות, או סדרת חוויות לא נעימות שמובילות בהדרגה לתחושת חוסר אמון בין בני הזוג.
האמון תמיד נופל בחלק הלא ידוע של החיים, אך מסתמך על מה שאנו כן יודעים. כשאנו מצפים למשהו אנו לא יודעים שנקבל אותו, אבל על סמך הניסיון והידע שרכשנו על העולם, נוכל לחזות בסבירות גבוהה שציפיותינו יתגשמו. זה מאפשר לנו להיות פורים, להתקדם בחיים ולממש את עצמנו. במקרים אחרים, אנשים שגדלים וחווים סביבה לא בטוחה, מפתחים תחושת אי אמון וחשד כלפי עצמם וכלפי האחרים, הם אינם יודעים למה לצפות, יכולת החיזוי שלהם נפגעה וממילא גם התפתחותם האישית.
כדי שיירקמו יחסי אמון, יש צורך בבנייה עקבית של מבצר הביטחון, על מנת שכאשר המציאות תהיה מעורפלת, יהיה לה על מה להסתמך. זוגות רבים מדלגים על שלב הבנייה, מתוך תחושה אופורית שיחסי האמון קיימים במערכת. תחושה זו אינה נסמכת על יכולת חיזוי אמתית, אלא על ההנחה שאם טוב לנו יחד – ולרוב, בתחילת הקשר בני הזוג מרגישים ש"אין יותר טוב מזה" – אז בוודאי שאנחנו יכולים לסמוך זה על זה.
זוגות עוברים במהלך חייהם תחנות שונות בהן הם מגלים כי מה שציפו מבן זוגם שייעשה, יאמר, או לא יעשה, אינו עומד במבחן המציאות. המשפטים: "לא ציפיתי ממנו להתנהגות כזאת אחרי ש..." או "איך היא מסוגלת לעשות לי את זה", מבטאים פגיעה ביכולת החיזוי ופגיעה באמון. בני הזוג "בטוחים" שהם מכירים האחד את השני, יודעים כיצד יגיב ומה "הכי גרוע שיכול להיות" ועל פי זה מנהלים את חייהם ויחסי הגומלין ביניהם. ההתערערות עלולה להיות בעקבות אירוע יחיד אך גם בצורה הדרגתית הנמשכת כמה שנים. כל פעם שיכולת החיזוי נפגעת נפרם עוד חוט ביחסי האמון – שמלכתחילה לא היו מעוגנים במציאות אלא בדמיון – עד שבשלב מסוים נחשפת תהום עמוקה של חוסר אמון הקיים במערכת.
שלב זה של התפכחות וגילוי, הוא שלב מכריע בחיי נישואין. ישנם זוגות שכאשר מגלים את מידת חוסר האמון ביניהם, מגיעים למסקנה ש"אין מה לעשות, כשאין אמון אין כלום". לעתים הפגיעה כל כך גדולה שקל להבין ביטויים כמו: "אני לא יכול לסלוח" או "זה הרס טוטאלי של הנישואין". אף פעם לא נוכל לדבר על פגיעה באמון במונחים של הוגנות, למרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן התעלמות של בני הזוג מהעובדה שלעולם לא היה ביניהם אמון הדדי, לבד מאשליה. אחרים לעומתם, חרף הקושי העצום בגילוי המסעיר, מצליחים להבין שהקושי הזה מהווה לראשונה הזדמנות אמתית לבנות משהו כל כך מהותי בחייהם, שלא היה מקודם.
ההבנה של הגורמים שהביאו לחשיפת משבר האמון בין השניים, היא רק ההתחלה של הדרך החדשה. עתידם של בני הזוג תלוי בהחלטה משותפת על בניית יחסי אמון ביניהם. עצם ההחלטה אינה מספיקה ליצור כר מבטחים שעליו בני הזוג יוכלו להסתמך כאשר יצטרכו לבחור באיזו מידה לסמוך על בן הזוג או לא. ההחלטה היא שריקת הפתיחה של התהליך ומהווה הצהרת מחויבות הדדית לנישואין ולבן הזוג, שתבחן בעשייה ובבחינתה תוך כדי מתן אפשרות לניסוי וטעייה - כל אלו מרכיבים, הנמצאים בליבו של תהליך המשוב.
מסגרת הזמן שמקדישים בני הזוג לשיחת משוב, היא המעבדה שאליה הם מכניסים את ההתנהגויות הנצפות, ועל ידי תהליך המשוב מחליטים איזו התנהגות תישאר ואיזו תוצא מחוץ למערכת. פעולת החקירה נעשית על ידי בחינה חוזרת ונשנית של רגשותיהם ההדדיים, ועל ידי הרחבת "התחום הפומבי" על חשבון "תחום העיוורון". כל אחד מבני הזוג מגלה איך התנהגותו נתפסת בעיני האחר, שניהם מדברים בפתיחות, הם חושפים את רגשותיהם ומאפשרים זה לזה להתבטא בצורה חופשית, תפיסותיהם על העולם ועל החברה מאותגרות, ובמקביל קורה משהו נוסף: פתאום מגלים בני הזוג, כי "התחום האישי", יכול להצטמצם ולאפשר לשניהם לשאת משקל סוד קל יותר. מה שעד היום היה חבוי בגלל החשש מתגובת בן הזוג או מפגיעה בהערכה עצמית, נעשה גמיש יותר. בן הזוג מכיל יותר, מבין יותר, קשוב ואף נעשה בעצמו חושפני במידה רבה. במצב עניינים כזה, יכולת החיזוי משתפרת, אנו כבר יודעים טוב יותר למה לצפות כאשר נחשוף את רגשותינו, מערכת הנישואין מפתחת בהדרגה בסיס ביטחון מוצק, המאפשר מסע בטוח יחסית גם במקומות או בזמנים שהמציאות אינה ברורה לחלוטין. אז יבואו לידי ביטוי יחסי האמון הנבנים בעמל יומיומי על ידי המשוב ההדדי שנעשה בקביעות ובצורה אפקטיבית.