אמא שהגיעה לקבוצה להנחיית הורים סיפרה שמשפחתה מאוד מוצלחת, אך אחד מבניה בדיכאון, ולא מוכן לקום מהמיטה, מאחר ולא קיבלו אותו ללימודים במקום שבו רצה ללמוד. הוא אומר על עצמו כי הוא לא שווה שום דבר.
הוריו מנסים לשכנע אותו לקום ולתפקד, אך הוא בשלו- הוא לא שווה שום דבר, אין לו בשביל מה לקום.
במקרה חריף כל כך בוודאי שלא מטפלים בקבוצה להנחיית הורים אבל לימוד ומסר יש בו וכדאי קצת להתבונן בכדי להשכיל.

נער זה משוכנע כי הוא אינו בעל ערך. מי אומר לו זאת? הוא אומר זאת לעצמו. מאיפה נובעת המחשבה שמשהו פגום בו? המחשבה הזו נובעת מדימוי עצמי נמוך. והשאלה היא, איך הגיע הדבר לידי כך?
הדימוי העצמי של האדם זו מערכת מאורגנת של תכונות והערכות שהאדם מייחס לעצמו, מאמין בהם ומתנהג לפיהם. דימוי זה של האדם על עצמו מתפתח תוך כדי יחסי הגומלין שבינו לבין הסביבה.
 וכיצד הדבר קורה?
כבר מגיל צעיר ביותר קולט התינוק את בבואתו בעיני החברה, כפי שהיא משתקפת בעיני דמויות בעלות סמכות הקרובות אליו ביותר- ההורים, המורים והגננות. הוא שומע וקולט את מה שהם אומרים עליו, את הערכות, הדעות והתגובות שלהם לגביו, "הוא טוב, הוא מוכשר הוא רע, הוא שובב, הוא חכם, הוא צדיק" וכדומה, ומכיוון שהוא מאמין למה שהמבוגרים הסמכותיים אומרים, הוא מפנים את האופן שבו הם רואים אותו ומתנהג בהתאם לכך.
ילד, שסיפרו לו שהוא טוב, מוכשר ובעל יכולת. ילד שאהבו אותו, קיבלו אותו, והאמינו בו גם כשלא הצליח, יגדל להיות אדם שמאמין בעצמו וביכולותיו, וכמובן יהיה בעל סיכוי טוב יותר להצלחה ולביטחון עצמי.
אנו חיים בחברה תחרותית מאוד. התחרותיות זו תמציתה של התרבות המערבית, שבה המנצח עומד למעלה בראש הסולם והמפסיד בתחתיתו.
החברה התחרותית מעלה על נס את ההצלחה, הכסף, הכבוד, היופי ושאר הערכים שעל רובם אין לנו שליטה. כולנו יודעים שרוב הדברים שמניתי הינם מתנות שמיים, ואף על פי כן נראה לנו שאלו שיש להם אותם, מושכים וטובים מאלו שאין להם אותם, כך, אומרת לנו החברה, ולכן חשוב כל כך היחס הבסיסי והראשוני של המשפחה, שזו החברה הראשונית שדרכה הילד נבנה תחילה.

התפיסה התחרותית שונה מאוד מהתפיסה היהודית שאומרת שמה שחשוב זה מה שאתה עושה עם הנתונים הטבעיים שלך בכדי לעבוד את בוראך ולהיות צדיק- "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". התחרותיות מאלצת את כולנו, גם הורים וגם ילדים לעמוד בקריטריונים גבוהים של הצלחה, ומכיוון שהדימוי העצמי מורכב ממערכת ציפיות שיש לאדם על עצמו ומשפחתו, ברור שכאשר יש פער בין ההישגים לציפייה, הדימוי העצמי הולך ויורד.
אדם פוחד מכישלון, מהשפלה ומחשיפת חולשותיו, כאשר הוא עומד במצבים כאלו בהתמודדויות בחיים הוא הופך לפחות מסתגל, ועלול להיכנס לחרדות. אין ספק שכל אחד מאתנו יכול להיזכר בתקופות שעמד במצבים לא נעימים שכאלה, שבהם, לא כל אחד הצליח לשרוד ולא כל שכן לגדול, בייחוד אם הדימוי העצמי שלו היה נמוך. לכן חשוב מאוד לפתח אצל ילד דימוי עצמי גבוה המשמש ככלי מגן מפני מהמורות החיים, והיכול לתת כח לאדם לקום לאחר כישלון מכאיב להאמין בעצמו ולהמשיך להתמודד.
ואיך נעשה זאת?
הכלל הראשון הוא שאנו נלמד להיות פחות תחרותיים, ולא נהיה חייבים להצליח כהורים.
אז, נוכל לאפשר לעצמנו מספיק מרחב, בכדי לתת לילד את הזמן והכוח להתנסות בכישלונותיו, ולהכיר את הכוחות המיוחדים שבהם חנן אותו הקב"ה בכדי לעשות את תפקידו בחיים. אנו נכוון אותו ע"י כך שנכיר בכוחות אלו ונספר לו על כך.
הורה תחרותי שיש לו קושי בחינוך או בזוגיות, מרגיש שהוא לא ממלא את הציפיות שלו ושל החברה לגביו. ובוודאי שהדימוי העצמי שלו יורד בעיני עצמו. מכיוון שכך הוא מצפה להיבנות דרך ילדו, הצלחותיו נחוצות לו בכדי להיות שווה בעיני החברה ובעיני עצמו. ולכן הוא לא יכול לקבל את ילדו ולאפשר לו להיכשל. כשילד לא יכול להיכשל כי ההורה לא יכול להכיל את הכישלון, הילד מפנים את התפיסה שהוא "לא שווה אם הוא לא...". בתפיסה היהודית להיכשל זו מתנה, בתפיסה התחרותית להיכשל זה אסון.

ציפיות גבוהות ודרישות, הן לא "מוקצה מחמת מיאוס", והורים לא נדרשים להפסיק לצפות ולדרוש, אך יש לשים לב האם הציפייה היא תנאי לקבלתו של הילד ולערכו. אם "הילד שווה כי הוא..." או כי הוא יהיה רופא, ת"ח עו"ד וכדומה, אז נוצרת בעיה בדימוי העצמי, כי הילד עצמו מפנים את התנאי הזה ואינו מקבל את עצמו אלא אם הוא...
הורים בעלי ציפיות גבוהות יכולים לגדל ילדים מצליחים מאוד, אם לילדיהם הכישורים המתאימים למימושם, אך הם יכולים גם לגדל ילדים מיואשים מאוד, אם אין להם את הכישורים הנצרכים, כמו אותו נער בדוגמא מתחילת הכתבה שלא התקבל ללימודים במוסד שבו שאף ללמוד.

עלינו להשיל מעלינו את התפיסה המערבית האומרת שמי ששווה הוא מי שמצליח, אין היא נכונה. אין אדם שאין לו ערך, כיוון שבכל אדם יש צלם אלוקים. כל אדם הוא ניצוץ שמיימי שבא לעשות את תפקידו בעולם.
בגינתו של הקב"ה לכל אחד יש תפקיד. תפקידו של האחד הוא לגדל שושנים ושל השני לנקות את שבילי הגן, למה לא נכיר בכוחותיו וייחודו של כל ילד ואדם בבריאה?
פיתוח הדימוי העצמי של הילד, דורש מההורה הרבה ביטחון ואמונה בכוחות הצמיחה הטבעיים שיש בו, והרבה נתינת מקום וקבלה אמיתית, כמובן תוך העמדת דרישות וציפיות, אבל גם אם יכשל הילד ולא יעמוד בציפייה, תפקידנו כהורים הוא לקבל אותו בשעת הנפילה. דווקא אז מגיע אלינו הזמן שבו ניתן לעודד את הילד עידוד אמיתי, ולהזכיר לו את הפוטנציאל הטמון בו, מתוך אמונה בו ובכוחותיו.