מחקרים שבדקו התנהגות של אנשים הזקוקים לעזרה נפשית הראו כי בהתחלה אנשים מנסים לעזור לעצמם, לאחר מכן פונים לעזרת בני משפחה וחברים, ורק כמוצא אחרון פונים לעזרת גורמי מקצוע מתחום בריאות הנפש. ישנם אנשים שנמנעים מפנייה לעזרה נפשית, עד שהמצב מחמיר ולא נותרת להם ברירה. במצבים רבים התנהגות זו מחמירה את המצב, שכן יש בעיות שכאשר אינן מטופלות במועד, הן מידרדרות ומחמירות.

גורמים רבים מעורבים בשיקולים האם ומתי לפנות לעזרה נפשית. חלק מהשיקולים הם תוך-אישיים, כמו השלכת הפנייה על דימוי העצמי של האדם, וחלקם בין-אישיים, כמו היחס שצפוי להתקבל מהחברה אם ייוודע שהוא "מטופל נפשית".

לסביבה המשפחתית והחברתית של האדם יש השפעה ואחריות לסייע לאדם לזהות את המצוקה ולכוון לפנייה לעזרה נפשית. נציג כמה חסמים העומדים בדרכו של הזקוק לעזרה. כמובן שלא כולם נמצאים אצל כל אחד, אך רשימה זו יכולה לתת מפה כללית להבנת האדם בשעת משבר ולהעלות רעיונות כיצד לסייע לו.

1. הכרה בנזקקות ובחוסר מושלמות

עצם הפנייה לעזרה היא הכרה בכך ש"אני לא יכול לבד" וזקוק לעזרה מבחוץ, כי "אני לא מצליח להתמודד בכוחות עצמי". הפנייה לטיפול יכולה גם להיתפס כעדות לכך ש"אני לא שלם" וזקוק לתיקון. התהליך מזכיר למטופל את נזקקותו וחולשתו לכאורה. הקושי להיפרד מאשליית השלמות יכול להתעצם בחברות המסתייגות מבינוניות וחותרות למצויינות. ההכרה בצורך לקבלת סיוע יכולה להיתפס כמי שממקמת את האדם בעמדת "מקבל", בעוד אנשים רבים חשים נוח יותר להימצא בעמדת "נותן".

השאיפה להיות שלם ולהיות נותן, היא ביטוי של הכמיהה להידמות לבורא. בתורה מופיעים שני תיאורים על בריאת האדם, והם מלמדים אותנו על המורכבות של חווית הקיום האנושית: בתיאור הראשון מודגש הפן של האדם שנברא בצלמו של הבורא, ובדומה לו הוא שולט בבריאה, "כובש ורודה" ומעצב אותה על פי רצונו: "ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א כח). בתיאור השני התורה מראה גם את החלק החומרי והמוגבל שבאדם. תיאור זה מבליט את היותו נברא מעפר - נזקק שצריך להתמודד עם המציאות "לעובדה ולשומרה": "ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" שם ב, טו). אדם בו-זמנית הוא גם "דומה" לבורא והוא גם נברא, ובלשונו של הרב דסלר: "כאשר ברא אלקים את האדם עשהו לנותן ונוטל... שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים" (מכתב מאליהו, קונטרס החסד, עמ' 32). מורכבות זו מתעצמת בעת הצורך לפנות לעזרה בכלל ועזרה נפשית בפרט.

לאור זאת, כאשר מזהים שהקושי או חלקו נעוץ בעצם הנזקקות, יש להבחין האם עיקר הקושי הוא כלפי עצמו או כלפי נותן הטיפול. יש לזכור ולהזכיר שגם עמדת המקבל היא לגיטימית וטבעית לאדם, והחלוקה הדיכוטומית נותן-מקבל אינה הכרחית.

במחקרים נמצא כי ככל שאדם רואה עצמו קשור לחברה ותורם לה, כך הוא ייטה לבקש עזרה. עזרה זו תיתפס על ידו כגמול של החברה כלפיו או כהשקעת החברה בו. במילים אחרות, ככל שהאדם חש יותר "נותן" כך הוא פחות יחשוש להיות "מקבל". אפשר להזכיר למטופל הפוטנציאלי שהוא לא רק נעזר מהמטפל, הוא גם עוזר לו. הוא מסייע לו להעמיק את הבנתו, הוא מפרנס אותו, והוא עוזר לו למצוא משמעות וסיפוק. יש מקום להזכיר ש"גלגל חוזר הוא בעולם", ובאופן טבעי אנשים מגיעים בשלב זה או אחר למצב של צורך בקבלת עזרה מאחר. שאפשר שזה צורך זמני, עד שיצליח לעמוד על רגליו.

1. הנגדה – זה אני או זו בעיה?

את האופן שבו אנחנו חווים מצבים נפשיים ניתן להגדיר כנקודה על פני רצף שבין שתי קצוות: בקצה האחד ישנה חווית הלימה עם המצב הנפשי, הוא נתפס כחלק מהעצמי של האדם ולא כבעיה שהיא זרה לו - הוא והמצב חד הם. בקצה השני של הרצף קיימת הזרה והנגדה – המצב הנפשי המסויים הוא לא אני, זו מחלה או בעיה שיש לי, אני רוצה להיפטר ממצב זה. לשם המחשה, וידוי של תשובה בא לסמן את החטא כנפרד מהאדם, כמי שאינו עוד חלק מאורח חייו. 

היחס לקטבים אלו אינו דיכוטומי, אדם לא נמצא פה או פה. זוהי נטייה על פני רצף, והיא דינאמית ומשתנה מעת לעת. כאשר אנחנו נותנים תיאור והגדרה כלשהי למצב נפשי, אנחנו הופכים אותו ממצב סובייקטיבי למצב אובייקטיבי. אנחנו מכניסים אותו לפרופורציה ולגבולות תחומים. כאשר רגש מוגדר, קל יותר לשלוט בו, לדבר עליו, לאמוד אותו, להשוות אותו למצבים אחרים. באותה מידה ההגדרה גם מכהה את החוויתיות שבו. היא הופכת אותו מחוויה שהיא חלק בלתי נפרד מהאדם עצמו – מצב של "מובן מאליו" בתוכו האדם שרוי, למצב מובחן שאפשר להתבונן בו מבחוץ ולדבר עליו, לתהות על קנקנו, לערער עליו או להציב לו חלופות.

ישנן גישות שונות בהתייחסות למצבים נפשיים. למשל, הגישה הפסיכיאטרית שואפת לאובייקטיביות: להגדיר מצבים נפשיים על פי סימפטומים חיצוניים, לקבוע להם דירוג חומרה ואמות מידה, לחתור אחר אטיולוגיה פיזיולוגית ולהציע תרופות וטיפולים מתאימים. יש לכך יתרונות רבים, למשל, כך מעבירים את הבעיה מהאדם ל"מחלה". הקטלוג וההגדרה מאפשרים קיום שפה מקצועית משותפת דרכה ניתן לתאר את מצבו הנפשי של האדם, ולהתאים את דרכי הטיפול.

לעומת זאת הגישה האנטי-פסיכיאטרית טוענת שהפיכת החוויה הנפשית-פנימית לאובייקטיבית-חיצונית, נוטלת ממנה את הסובייקטיביות והמשמעות האנושית. האנטי-פסיכיאטרים טוענים שמצבים נפשיים הם תכנים הקיימים בעולמו הפנימי של האדם, והניסיון לתת להם הגדרות אובייקטיביות, מעוות אותם ונותן להם איכות חיצונית, בעוד הם פנימיים במהותם. לטענתם, הגדרת מצבים גורמת לכך שאנחנו מדברים על קודים סטטיסטיים ולא על החוויה הפרטית של האדם. תארו לעצמכם שרגש האהבה שלכם ליקיריכם יהיה מוסבר רק כתגובה של חומרים הפועלים במוחכם בשעה שאתם חושבים עליהם. חלקם טוענים שהגדרות פסיכיאטריות הן דרך לשלוט בחברה, למשמע אנשים ולנדות את מי שאינו הולך בתלם ה"נורמלי".  

כשאדם פונה לעזרה הוא מחליט בעצם "לוותר" על המצב הנפשי הפרטי שהוא חלק ממנו, ולהפוך אותו ל"בעיה" חיצונית מוגדרת. הוא מוותר על משהו מהייחודיות שלו ופונה לאיש מקצוע שיגדיר אותו. הוא "מודה" שמצבו לא תקין, שאולי יש כאן כשל של המערכת שלו והוא נזקק לעזרה חיצונית. הוא עלול לחשוש שכעת התחושה שלו תיהפך להגדרה רפואית כלשהי, אבל הוא אינו חווה אותה כהגדרה. הוא חווה רגש קשה וכאב ייחודי לו.

רוּחַ אִישׁ יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה (משלי יח ד). כשהגוף חולה והרוח בריאה, אדם יכול לטפל בעצמו. אך כשהחולי הוא ברוח, מי יטפל בה? ההזרה היא צעד ראשון בפנייה לעזרה. ההכרה בכך שיש פה מצב שהוא אינו אני. ניתן לעזור לאדם לחשוב עם עצמו עד כמה הוא חושב שהבעיה היא הוא עצמו, אפשר אפילו להציע לו לדרג 1-10, כמה המצב שלו משקף את רצונו האמתי וכמה הוא עושה דברים שאינו רוצה לעשותם.  

1. דבקות בבעיה – לא מוכנים לוותר עליה

אם נתבונן במסע שמשה הנהיג בו את עם ישראל מיציאת מצרים עד שערי הכניסה לארץ ישראל, נוכל ללמוד מכך שקיימת נטייה אנושית לדבוק במוכר, גם אם הוא בעייתי. משה רבינו הוציא את בני ישראל ממצב של עבדות, לעם ההולך קוממיות לארץ המובטחת, תוך שענני כבוד מגנים עליהם. אבל, כמה קשה היה להם להיפרד ממצרים! וברגעי משבר הם קראו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה!"

מה גורם לאנשים לדבוק בבעיות שלהם? זו לא שאלה רק בנוגע לטיפול, היא רחבה יותר. מה גורם לאנשים להיצמד להרגלים רעים? לחברויות מזיקות? או מדוע הם לא פותרים את הבעיות שלהם? ייתכנו לכך סיבות רבות, ובין היתר:

נטייה אנושית להיצמד למוכר והידוע גם אם הוא גרוע (מורה נבוכים, א,לא). למשל, אדם הסובל ממצוקה נפשית, מתקשה לדמיין את חייו ללא הבעיה. תחושה שאין המשך בלעדיה. זו, למשל, תחושה של מעשנים רבים. הם סובלים מהעישון, אך לא מצליחים לדמיין את חייהם ללא הליווי הצמוד של הסיגריה;

"רווחים משניים" - מצבי מצוקה נפשיים יכולים לספק לאדם רווחים משניים מגוונים, כמו התענגות על הסבל; שקיעה במסכנות וקרבנות שנותנת לו חופש מאחריות; תשומת לב, חמלה ורחמים מהסביבה; פטור ממשימות או סלחנות כלפי כישלונות.

במקרים כאלה יש להסיט את השיח מהיעד הסופי, ולמקד את האדם בשלבים הראשונים של הטיפול. לא בשינוי המיוחל. המטרה של הסביבה היא לגרום לו להגיע למפגשים הראשונים, מכאן עובר עיקר התפקיד של גיוס המוטיבציה לידי המטפל.

1. ייאוש, חוסר אמון וחוסר פניות נפשית לטיפול

ייאוש יכול לנבוע מאמונה שהבעיה בלתי פתירה. הוא יכול להיות גם חלק ממצב נפשי חמור המצריך פנייה לעזרה רפואית. לפעמים אדם מתהלך בתחושה שבעייתו כה עמוקה וארוכה/תורשתית, כך שאין סיכוי להיחלץ ממנה. תפיסה זו יכולה להיות קשורה למגוון סיבות, למשל חשיבה דיכוטומית או פרפקציוניזם וחוסר נכונות לקבל גם הצלחה חלקית של הטיפול. לפעמים צודק הפונה בכך שלא ניתן לשנות את המציאות, אך הטיפול יכול לעזור ולשכלל את ההתמודדות עם המציאות.

ייתכן שהאדם חסר אמון באנשי הטיפול או בשיטות הטיפול. מצב כזה יכול לנבוע מעמדות אנטי-פסיכולוגיות שונות, עמדות שיכולות להתעצם בקהילה שמגלה יחס חשדני כלפי מקצועות בריאות הנפש. לפעמים חוסר אימון בטיפול קשור לכישלון של ניסיונות טיפול קודמים, אם בשל אי התאמה בין המטפל/שיטת הטיפול למטופל ואם בשל "טיפול" על ידי אנשים חסרי ידע והסמכה מתאימה. ולפעמים פשוט לא הייתה בשלות רוחנית או גשמית להצלחת הטיפול, כפי שאמרו חכמים: יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי (מטפל) פלוני ועל ידי סם פלוני. (בבלי, עבודה זרה, נה,א).

ישנם מצבים בהם אדם מחזיק בעמדת חוסר אמון בעצמו. הוא לא מאמין שיש לו את הכוחות להתמודד עם אתגרי הטיפול, להתמיד בו ולהצליח לעשות שינויים בחייו. לפעמים החשש יכול לנבוע מתוך היכרות עם הכאבים הרגשיים שעשויים לצוף במהלך הטיפול. "לב יודע מרת נפשו" (משלי יד י), והוא יודע אילו זיכרונות וקשיים עשויים לצוף, על כן הוא נוטה להימנעות מטיפול.

לפעמים אדם יודע שיש לו משימות "בוערות" יותר לטפל בהן בתקופה הקרובה ולכן אינו יכול להרשות לעצמו להפנות משאבים כלכליים, רגשיים, או משאבי זמן הנדרשים לטיפול. סולם עדיפויות זה יכול לשקף את היחס של האדם לעצמו, לבריאותו, ואת המקום שהוא נותן לעצמו לעומת שאר המחויבויות שלו. יחס כזה יכול לנבוע מחוסר אהבה עצמית אשר קשור להזנחה והתעלמות של האדם מצרכים שלו עצמו. לפעמים זה קורה אצל אנשים שקיבלו יחס כזה בילדותם ואינם מכירים רגשית מצב שונה.

זיהוי נקודת הקושי הספציפית של האדם יכול לסייע בהצעת עצה הוגנת לו. למשל, לערוך יחד סדרי עדיפויות, ולהבדיל בין משימות דחופות למשימות חשובות.

1. חשש מעצם הטיפול

מסופר בגמרא (ירושלמי, סנהדרין, פ"י, ה"ב. בתרגום לעברית): "בשעה שבא דוד לחפור את יסודות בית המקדש, חפר חמשה עשר מאות אמה ולא מצא את התהום. לבסוף, מצא עציץ חרס אחד וביקש להרימו. אמר לו החרס: אינך יכול. אמר לו: למה? אמר החרס: שאני כאן כבוש על התהום (פוקק אותו). אמר לו ומאימתי אתה כאן? אמר לו משעה שהשמיע ה' קולו בסיני "אנכי ה' אלקיך", רעדה הארץ ושקעה, ואני נתון כאן, כבוש על התהום. אף על פי כן, לא שמע לו דוד והרימו. כיון שהרימו, עלה התהום וביקש להציף את העולם". (המשך הסיפור בבבלי, סוכה, נג).

לפעמים תחושתו של המטופל היא שאם הוא רק יסיט את עציץ החרס המכסה על בעיותיו, אזי מצוקות וכאבים יעלו מן התהום וישטפו אותו במבול של פחדים, עצב, קנאה, בלבול ויצרים גועשים. הוא יכול לחשוש מפני איבוד שליטה על עצמו, שקיעה בעצמו או ערעור היציבות שקיימת בחייו.

זהו אתגר לכונן מערכת יחסים עם מטפל. לסמוך עליו, להיפתח בפניו. ואפילו לבטוח בו שישמור את הטיפול בסודיות. הדבר מחמיר כאשר המסגרת הטיפולית נתפסת כזרה ולא מוכרת. למשל, ההקפדה על עמידה בכללי הטיפול (מקום, שעה, תשלום) יכולה ליצור תחושה מסוימת של חוסר אכפתיות, משום שעולם החסד התורני והמוכר נושא אופי של עזרה פחות פורמאלית ומעשי חסד.  

הסיטואציה הטיפולית בה אדם נדרש לשים עצמו במרכז, לתת לרגשותיו ומחשבותיו מקום כה מרכזי, יכולה להיתפס כזרה למטופל בן הקהילה התורנית. יש שאפילו יתפסו אותה כנהנתנות יתירה ואגואיסטיות. קושי זה עשוי להחריף כאשר המשפחה מתמודדת עם בעיות נוספות והמטופל "מבזבז" משאבים עבור עיסוק ברגש ובשיחות על עניינים שלא ברור כעת איך הם ישפיעו על התנהגותו. בכלל בחברה שמעריכה את שלטון הדעת, מעשיות, עמידה בכללים וציות, יש קושי לתת מקום נרחב לעיסוק ברגשות.

הטיפול מעלה שורה של שאלות הלכתיות. למשל, על המטופל להתמודד עם השאלה האם דבר שאסור לעשותו – אסור גם לחשוב עליו, להרגיש אותו או לדבר על אודותיו? האם מותר לו לבטא רגשות שליליים או כמיהות אסורות, כגון: רגשות כעס וטינה, קשיים ביחסים עם ההורים וכדומה? גם כאשר הוא יקבל היתר מרבו, הפונה עלול לראות בדיבורים כאלו ביטוי למידות רעות, הפרת מצוות כיבוד הורים או הפרת איסור לשון הרע. הבעת תסכול על קשיים בחיים יכולה להיתפס כדבר בעל סיכון - כפירה בטוב של ההשגחה העליונה ו"פתיחת פה לשטן". רוב הפוסקים קבעו הלכה ביחס למותר ואסור בכיבוד הורים בטיפול נפשי, לדוגמא, ועדיין זו התמודדות לא פשוטה למטופל לדבר על הוריו.

1. הבנייה תורנית לבעיה נפשית

הפסיכותרפיה בצורתה המקובלת כיום היא תוצר מודרני והיא לא מופיעה במקורות היהדות הקדומים. ביחס למצבים נפשיים רבים ישנה התייחסות רוחנית במקורות, כלומר שהמענה להם הוא מענה תורני ולא מענה מקצועי. כתוצאה אנשים רבים מתקשים לקבל את הרעיון שמצוקה נפשית זקוקה למענה טיפולי מקצועי, והם חושבים שיש להסתפק רק בתשובה ותפילה. הדבר נובע מכך שבריאות הנפש נתפסת כשונה מבריאות הגוף. בנוגע לבריאות הגוף כבר הוטמע היטב לאורך הדורות שיש לפנות לרופא – לצד התפילה ותשובה, אך לא כן לגבי טיפול נפשי, שם עומדת לה לעיתים התהייה האם יש רשות לרופא לרפא? האם יש הצדקה לפנות לטיפול רפואי או שמא רוחני-תורני?  ומדוע אפוא כיום אדם זקוק ללכת לטיפול נפשי?! אולי זו רק הטמעה של תרבות הגויים: "עובדה – אבותינו לא הלכו לפסיכולוגיים".

לעיתים קיימת אי בהירות בהבדל בין החלקים הגשמיים – הנפש לבים החלקים הרוחניים – הנשמה.  מכך נובעת לפעמים הציפייה שהתחזקות בתורה ומצוות היא הפתרון הבלעדי למצוקה נפשית. ברוח זו נעשית הבנייה במסגרתה האדם מתכחש ל"מצוקה נפשית" ומייחס את הכל ל"מצב רוחני". ההתנגדות להכיר בבעיה גשמית "מתעטפת בטלית" ומתורצת על ידי אמתלות ותירוצים תורניים שונים ומשונים. לדוגמא, שזו גזירת שמים ואין דרך לשנות אותה, או שהפעולה לשינוי צריכה להיות רק ברובד רוחני ולא גשמי ולכן יש לקבל את הדין באהבה. הדיון בשאלה מתי אפשר להסתפק במתן מענה רוחני ומתי נדרש גם מענה פסיכולוגי, חורג ממסגרת המאמר, אך ישנם מצבים רבים בהם אדם אינו מצליח לשפר את מצבו והוא זקוק גם לעזרה נפשית מקצועית. עמדה זו הובעה על ידי רבים מפוסקי ההלכה בזמנינו (לסקירת דעות הרבנים,  ראו מאמרי "בין רפואת הרוח לרפואת הנפש – תפקיד הרב ותפקיד הפסיכולוג". צריך עיון – כתב עת להגות חרדית).

לפעמים אנו נתקלים באמונה שאם בעיה זו תיפתר אולי תגענה בעיות חמורות יותר, לכן "צריך לומר תודה על מה שיש ולהמשיך הלאה". יש אנשים שחושבים שהם באו לעולם כדי לסבול, או שמגיע להם עונש ושזה רצון ה' שהוא ימשיך לסבול ולכן אסור להתערב ולהפיג את הסבל. למשל חולה שסבר שבעצם הסבל הוא עושה "תיקונים" רוחניים שונים ועל כן אין לטפל ולמנוע את קיומו.

לעיתים קיים בלבול בין "מידות רעות" שזקוקות להתערבות תורנית-מוסרית, לבין ל"מצוקות נפשיות" שהרבה פעמים זקוקות דווקא לעזרה מקצועית. לפעמים מצבים נפשיים מוצגים כ"מידות רעות", דוגמאות שכיחות: דימוי עצמי נמוך – ענווה; כפייתיות – צדיקות; חוסר תפקוד – ביטחון בה'; תוקפנות – יצר הרע וכדומה.

1. חסמים על רקע חברתי

ישנם אתגרים הנובעים מהסגנון של חיי הקהילה. ככל שהחברה נוטה יותר לכיוון הקהילתי, כך היא זקוקה למכנה משותף רחב וחזק יותר והפרט צריך לוותר על הייחודיות שלו לטובת הידמות לרוב האנשים. הגברת ערך הקהילתיות טומן בחובו ציפייה לאחידות גבוהה בין חברי הקהילה, לצד חשש מפני שונות אנושית. חבר קהילה שונה עלול לנגוס באחידות הקהילתית. זו אחת הסיבות לכך שיש בחברה החרדית חשש גבוה מאוד מסטיגמה פסיכיאטרית. סטיגמה כזו יכולה לפגוע בהשתלבות של האדם בקהילה, למשל בשידוכים לו ולבני משפחתו. לכן כאשר אדם עומד בפני מצוקה נפשית, הוא ירצה לעשות הכל כדי למצוא לה פשר כלשהו, העיקר שלא יהא זה פשר פסיכיאטרי. הפיתוי להכחיש את המצוקה הוא עצום.

כיום יותר ויותר אנשים פונים לעזרה נפשית, גם בקהילה הדתית והחרדית, הקהילה מתגוונת ויש בה יותר ויותר מקום לאינדיבידואל. גם הסטיגמה הולכת ופוחתת והזרות כלפי עולם הטיפול הנפשי הולכת ודוהה, אף כי עדיין קיימת.

כאשר יש צורך בפנייה לטיפול על ידי מישהו שהוא מחוץ לקהילה, עולים חששות שונים, כמו חשש לא להיות מובן נכון על ידי המטפל שתרבותו שונה; לפעמים ישנו חשש מפני "חילול ה'", כי המטופל חושב שעליו להציג את ציבור התורני כלפי חוץ כמי שאין בו התמודדויות ומצוקות. לפעמים ישנה דאגה מפני תחושת זרות וניכור וחשש מיצירת יחסי אמון עם מישהו מחוץ לקהילה. כאשר המטפל מתוך הקהילה יכולה לעלות דאגה מסודיות וחסיון, ממפגשים מביכים בעתיד וכדומה.

1. הסתייגות תורנית מהפסיכולוגיה

בתחילת דרכה הפסיכותרפיה והדת היו צרות זו לזו. עם השנים הלכו הפערים והצטמצמו, אך עדיין נותרו גם הדים מן העבר וגם הסתייגויות מן ההווה, והם יכולים להשפיע על ההחלטה לפנות לעזרה נפשית.

קיים החשש שהמטפל ישפיע לרעה על מצבו הרוחני-תורני של המטופל. השפעה זו יכולה להיות באמצעות מתן עצות שנוגדות את רוח התורה, או באמצעות השפעה של דוגמה אישית ומסרים סמויים. דאגה זו תיתכן גם כלפי מטפל מתוך הקהילה שהלך ללמוד את תורת הטיפול "בחוץ". 

דרכי העבודה של הפסיכותרפיה התפתחו על רקע תרבות המערב והיא – בדעת ובבלי דעת, משמשת כ"נשאית" של עקרונות וערכים מערביים. ככל שמדובר במינות, הלכה ערוכה היא ש"אין מתרפאין" מהן (עבודה זרה, כז). אך גם אם אין הדברים מגיעים כדי מינות ואפיקורסות, חז"ל קבעו: "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים -- תאמן [...] יש תורה בגוים -- אל תאמן" (איכה רבה ב, יג). אמנם "חכמה בגויים – תאמן". ברם, קשה מאוד לדעת היכן עובר הגבול בין ה"חכמה" שבפסיכותרפיה, לבין ה"תורה" שבה. ככל שהפסיכותרפיה מקדמת ערכים לא-תורניים, אזי היא בבחינת "תורה בגויים אל תאמן". כך שעצם הפנייה לטיפול נפשי מקצועי על ידי מי שקיבל הכשרה בשיטות טיפול מערביות, מהווה מקור דאגה.

ניתן להציע לפונה תמיכה משפחתית/חברתית לאורך הטיפול, להזכיר לו שהוא לא לבד. אפשר לכוון אותו להיות בקשר עם רבו ולהיעזר בו בדילמות שעולות במהלך הטיפול. הרב גם יוכל להסביר לו על חשיבות העיסוק ברגש ועל הנחיצות בשיתוף פעולה עם המטפל. הרב והמטפל יכולים לייצר שיתוף פעולה חשוב לטובת המטופל ולסייע לו כל אחד ממקומו, בהתאם לסמכות והמיומנות של כל אחד.  

...

למעשה הסיבות לא לפנות לעזרה כה רבות, עד כי יש אומרים שאדם פונה לעזרה רק כאשר מחיר אי הפנייה גבוה ממחיר הפנייה עצמה. הבנת האתגר הייחודי של האדם יכולה לסייע לו לפנות לטיפול. לפעמים הוא עצמו מבין את המצב לאשורו, אבל "אין חבוש מתיר עצמו", והוא זקוק לדחיפה מבחוץ. זו תפקידה של הסביבה, להשכיל על מצבו ולהנחותו ליציאה מאפלה לאורה.

Greenberg, D. (1991). I psychotherapy possible with unbelievers?: The care of the Ultra-Orthodox community. Israel Journal of Psychotherapy and Related Sciences,

ברוכין, א. (2014). נכונות פניה לעזרה נפשית מקצועית בחברה החרדית. עבודת תזה אונ' חיפה בי"ס לעבודה סוציאלית.

גולדשמיד, א. (2012). טיפול נפשי והחברה החרדית. עבודת תזה, אונ' חיפה, החוג לפסיכולוגיה. 

דיין, ח' (2015). כשהתנגדות לטיפול עטופה בטלית – אתגרים בטיפול בנוער חרדי. אפשר, 04/15.

דיין, ח. 2016. לתת או לקחת? נתינה וקבלה ביחסי מטפל – מטופל. כלים שלובים 04/16

דיין, ח. (2018). בין רפואת הרוח לרפואת הנפש – תפקיד הרב ותפקיד הפסיכולוג צריך עיון – כתב עת להגות חרדית.

הופמן, ש' (2008) פסיכולוגים ורבנים – "וילכו שניהם יחדיו" (בראשית כב, ו) או "היפרד נא מעלי" (בראשית, יג, ט)?. פסיכולוגיה עברית.

מלמד, ל' (2003). אורתודוקסיה ובריאות נפשית: היבטים קליניים ותיאורטיים. אקדמות, 14, 86-75.

נוביס-דויטש, נ' (2010). עימותים רכים: זהותם המורכבת של פסיכולוגים דתיים בישראל. עבודת דוקטור. האוניברסיטה העברית בירושלים;

סוסבסקי, ב' (2001). פסיכותרפיה ויהדות: קונפליקטים ופתרונות. עמותת עתיד;

Hess, E., & Pitariu, H. (2011). Psychotherapy of ultra-orthodox Jews in Israel: A qualitative assessment of conflicts and reconciliations. Europe’s Journal of Psychology, 7(3), 502—533;

Margolese, H. C. (1998). Engaging in psychotherapy with the Orthodox Jew: A critical review. American Journal of Psychotherapy, 52(1), 37-53.

Schnall, E. (2006). Multicultural counseling and the Orthodox Jew. Journal of Counseling & Development, 84(3), 276-282.