השותפות שבקשר | מרכז י.נ.ר ללימודי נישואין ומשפחה
מרכז י.נ.ר

השותפות שבקשר

כניסה למשתמשים 20/04/2024 י"ב ניסן תשפ"ד

M.A שי יהודאי

השותפות שבקשר

28.10.2007

התפישות המתחדשות בתקופה שלנו, מדברות הרבה על שוויון זכויות בין נשים לגברים. תופעת הפמניזים גוברת, ואפשר לראות כיצד הגבולות בין גברים לנשים מיטשטשים בהרבה תחומים. התנועה הפמניסטית טוענת שההבדלים הם הרגלים שהחברה מכתיבה, ציפיות שנטעו המחנכים, אך באמת אין הבדל. מתוך כך כבר אין קונצנזוס לעבודות ''נשיות'' או ל''חיילים'' קרביים, התפישה היא שכולם יכולים לעשות הכל, ואין לעשות ''אפליות'' בין המינים השונים.
אמנם גם מדברי חז''ל משמע כן, שהרי כתוב ''השווה הכתוב בין אישה לאיש לכל עונשין שבתורה'' , וכן כתוב בתורה ''זכר ונקבה ברא אותם'' (בראשית א,כז), אך בד בבד אנו רואים כיצד חז''ל ראו גם את ההבדלים שבין הגברים לנשים.
נראה שחלק מהבעיות שיכולות להיווצר בין בני זוג,  נובעות לא פעם מחוסר תקשורת בינהם. חוסר התקשורת אינה בהכרח משום שאינם יודעים לשוחח זה עם זו, אלא פעמים רבות מפני שאינם מכירים בצרכים השונים, או בהשקפות השונות, הקיימים בינהם.  ''נשים עם בפני עצמן'' אומרת הגמרא במסכת שבת, ובאמת אפשר לראות אפיונים רבים בהם שונות הנשים מהגברים. אך כשהגבר אינו מודע לכך, וגם האשה אינה מודעת לכך, שם מתחילות הבעיות והמריבות.
ד''ר ג'ון גריי בספרו ''גברים ממאדים ונשים מנוגה'' פתח את ספורו במעין משל הממחיש בעייתיות זו:''לפני שנים רבות פגשו אנשי המאדים בנשות נוגה ופיתחו מערכות יחסים מאושרות, מכיוון שקיבלו ברצון את ההבדלים שהיו קיימים בינהם. יום אחד הם נחתו על כדור הארץ ולקו בשיכחה: הם שכחו שבאו מכוכבי לכת שונים'' – במשל זה ממחיש ד''ר גריי שההבדל בין גברים לנשים הוא הבדל עמוק ומשמעותי מאד, וחוסר הידיעה בהבדלים הללו גורם לחיכוכים. לעומת זאת, אם ישכילו להכיר אחד את השני, יגלו עולם אחר של הבנה ואושר.

לפיכך חשוב להכיר תכונה מאד מרכזית מתכונותיה של האשה, ולראות את ההשלכה לחיי הנישואין הנובעת מתוך אותה תכונה. 

תכונת המשפחתיות

אפשר לראות כיצד תכונת המשפחתיות דומיננטית אצל הנשים. תכונת המשפחתיות באה לידי ביטוי בקשר החם אל הילדים, בסבלנות כלפי הילדים, בדאגה לצרכי הבית הפנימיים, ובעשייה הבלתי פוסקת לצרכי הבית.
ראשית אפשר לראות כעובדה שרוב העובדים בחינוך הן נשים: גננות, מטפלות, מורות בבתי ספר יסודי וכד'. אצל הגברים ישנה נטייה יותר לעבודה של עמל כפיים, עסקים  וכד'. גם היום כשניתנה האפשרות לבנות לשרת כחיילות קרביות, עדיין אפשר לראות העדפה ברורה של רוב הבנות להיות בתפקידים משרדיים או חינוכיים, ולא כלוחמות בשטח.
בחינוך הילדים אפשר להבחין שהאשה בעלת יותר סבלנות מאשר הגבר  (כפי שגם נראה מעצם היות רוב הגננות, נשים).  אפשר לראות עד כמה חשוב לה המראה של הבית, האסתטיקה, הסדר והנקיון בבית. באופן יחסי הבעל פחות מרגיש את הקשר וההתחייבות אל הבית. כשהאשה עוזבת את הבית מלוכלך, היא מרגישה חוסר נוחות.  על דרך המליצה אומרים: כשהבעל שוטף את הבית הוא רוצה שהבית ייראה נקי, וכשהאשה שוטפת היא רוצה שהבית יהיה נקי.
גם התורה מחלקת ונותנת לאשה את השם הכולל, חווה, משום שהיא:''אם כל חי''. הגבר לעומת זאת קרוי ''אדם'' על שם האדמה. הוא עובד האדמה, הוא הפועל היוצר. גם בקללה שנתקללו בעקבות החטא, אפשר לראות חלוקה ברורה.  האדם נתקלל בחטאו בעבודת האדמה, ואילו האשה בהולדת ילדים. 

חז''ל ראו את מיקומה המרכזי של האשה כמחזיקה את הבית ,וכפי שכתב שלמה הע''ה ''חכמות נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנה'' (משלי יד,א). האשה היא עיקרו של בית, הרוח שלה מובילה את הבית, וכפי שאמר ר' יוסי, מעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי.
אפשר גם לראות כיצד המושג הרווח הוא ''אם חד-הורית'' ולא ''אב חד-הורי''. גם בגרושין ר''ל, אפשר לראות שהילדים לרוב נשארים עם האמא. האבא הוא היוצא לעבודה עד השעות המאוחרות. הוא שר החוץ, והיא שר הפנים.
אפשר לראות את החלוקה הזו אצל אברהם אבינו ע''ה והמלאכים. כשהמלאכים מגיעים לביקור אצל אברהם אע''ה,  הוא מקבל את פניהם, ומיד קורא לשרה הנמצאת בתוך האוהל –  ''וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת'' (בראשית יח,ו). ולמרות שחז''ל הגדירו את שרה כ''גדולה בנביאות'' יותר מאברהם אבינו ע''ה, אין כאן פחיתות כבוד או זלזול בכבודה.  ישנה חלוקת תפקידים על פי הטבע הנפשי של בני הזוג. מעשה אבות סימן לבנים. התורה מלמדת אותנו כיצד בנויים היחסים הנכונים בין איש לאשתו. וכפי שנאמר על יעל בשופטים ה,כד:''תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים--יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי: מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ''.

הטבע הפיזי שלה גם מכוון את האישה להיות כזו. היא הנושאת את העובר ברחמה, וגם לאחר לידתו היא שמעניקה לו חיים על ידי ההנקה. זו מציאות טבעית שאין אפשרות לשנות . וכפי שראינו גם מסופר בתורה על המיילדות העבריות, ולא על ה'מיילדים העבריים'.
זו מהותה של האשה. לבנות את הבית מבפנים. לדאוג לצרכי הבית, לפנים הבית, לתת את החוסן לבית  , הדאגה לילדים וחינוכם.  האבא הוא יותר שר החוץ. הוא מפרנס, הוא נמצא רוב שעות היממה מחוץ לבית, אך כמובן שגם נוכחותו חלק בלתי נפרד מהבית, אך לא באותה תדירות כמו האשה.

לכן אפשר להבין מדוע אשה קריירסטית אינו דבר פשוט. אשה הנמצאת רוב היום מחוץ לבית עלולה לפגוע באוירה הביתית והמשפחתית. אין זה  מתאים לטבע המשפחתי הנטוע בתוכה. אשה שפונה לכיוון של קריירה, צריכה לבחון היטב כיצד צעד זה לא יפגע בבניין הבית ובמשפחתיות. 

ההשלכה לחיי הזוגיות: 
היא מחפשת שותפות בקשר, רוצה להרגיש קרובה, שיש לה עם מי לדבר.  הוא פונקציונלי. תכל'ס. עושה מה שצריך. האם יש תכלית למעשה או לא.

גם בקרב היחסים עם בעלה, מחפשת האשה את המשפחתיות. היא רוצה לבנות מערכת יחסים של משפחתיות, של שותפות של ''ביחד'' עם בעלה. הבעל, שמטבעו מתעסק עם החוץ, עם המעשה, גם ביחסים עם אשתו חי בצורה כזו. הוא פונקציונלי, שיח איתו הוא על מה צריך לעשות בבית, או בעבודה. תמיד מחפש את הצדדים המעשיים בכל דבר. 
אפשר לראות דוגמאות לרוב בדבר זה. בארועים לאשה לוקח יותר זמן להפרד מאשר לבעלה. היא נקשרת יותר מהר לאלו שמסביבה. אפשר לראות כיצד השיחה בין אמהות קולחת, ותמיד יש להן על מה לדבר. שתי נשים בהמתנה לרופא, השיחה קולחת. שני גברים באותו מקום, כל אחד מאחורי הספר שלו. כך היא תכונתה של האשה: התקשרות.

הרבה גברים עוברים את ''משבר החופש' לאחר הנישואין. צריך להודיע לאשתו מאין בא, לאן הולך. צריך לשבת איתה ולדבר איתה באופן יומיומי. פעמים שהבעל מרגיש שאין צורך לשבת לדבר עכשיו, או אין נושא מיוחד שצריך לדבר עליו. אך האשה בכל זאת רוצה לשבת. רוצה לדבר, מתעניינת במאורעות היום. נישואין זה התחברות, ושאלות אלו שהאשה שואלת (גם כשיודעת את התשובה), זה על מנת שיגיב, שיענה, שיהיו מחוברים, שותפים.  גם כשחווה, אוכלת מעץ הדעת, היא נותנת לאדם על מנת שלא תמות לבד כפי שכותב שם רש''י. ובספר הבהיר כתב שאמרה לעצמה, או שנינו חיים או שנינו מתים. זה הגדרה של השותפות הקיימת באישה. והגבר הנשוי הטרי, צריך להכיר בצורך הזה של אשתו.
כשאשה קוראת לבעלה ''בוא לשתות איתי קפה'', אין זה משום שהיא צמאה. אם יענה לה ''לא תודה, אני לא צמא'', הרי שלא כיוון לדעתה. היא מעוניינת עכשיו בקשר. בישיבה משותפת ושיח.
היא מספרת לו על כל מה שעבר עליה במשך היום. הוא צריך להקשיב. לשמוע את דבריה. לתת לה את הרגשת השותפות שיש לה שותף לחיים. לא לחפש את התכל'ס, אז למה היא מספרת לי את זה? הוא לא מבין שהתכל'ס הוא בעצם הספור.  ועוד יותר גרוע, כשהוא מנסה למצוא לה פתרונות, והיא סה''כ רוצה לתנות את ליבה.

אם היא טוענת: ''אני גמורה מעייפות'' - מענה כמו ''אז לכי לשון!'' הוא חוסר הבנה של הדברים הללו. גם היא יודעת שהפתרון לעייפות הוא שינה. היא רק רוצה לשמוע הסכמה. היא רוצה להרגיש שיש לה שותף.

כך מספר ד''ר גריי בספר ''גברים ממאדים וכו' '' עמ' 176 –
כאשר יצאתי פעם עם אשתי. משהתחלנו לנסוע במכןניתנו, ויכולנו להירגע סוף סוף מן השבוע הקדחתני שעבר עלינו, ציפיתי שהיא תהיה מאושרת על שאנו יוצאים לחופשה ''עולמית'' שכזאת. במקום זאת, נאנחה בוני אנחה עמוקה ואמרה, ''אני מרגישה, כאילו חיי הם עינוי אחד גדול ומתמשך''.
המתנתי רגע, נשמתי עמוקות והשבתי לה, ''אני מרגיש, כאילו מישהו סוחט ממני כל טיפת חיים שנותרה בי.'' באמרי זאת סובבתי את כפות ידיי בתנועה של סחיטת מים מסמרטוט רטוב.
בוני הנהנה לאות הסכמה, ולתדהמתי הרבה החלה לפתע לחייך ועברה לדבר על נושא אחר. היא דברה על התלהבותה הרבה מן הנסיעה לטיול הזה.
שש שנים קודם לכן לא היה קורה כדבר הזה. היינו נגררים לוויכוח, ואני הייתי בטעות מאשים אותה שהיא גרמה לכך.
הייתי כועס עליה, על שהיא אמרה שחייה הם עינוי אחד גדול ומתמשך. הייתי רואה בדבריה עלבון אישי וחושב שהיא מתלוננת עלי. אי לכך, הייתי נעשה הגנתי ומתחיל להסביר לה, שחייה אינם עינוי ושעליה להיות אסירת תודה על שהיא יוצאת לחופשה נפלאה כל כך. או אז היינו מתחילים להתווכח, והיינו הופכים את חופשתנו לעינוי אחד גדול ומתמשך. כל זה היה קורה, מכיון שלא הייתי מסוגל להבין אותה ולהצדיק את הרגשתה.
ברם, הפעם הזאת כבר הבנתי, שהיא נותנת ביטוי להרגשה חולפת. זאת לא הייתה אימרה על אודותיי. מאחר שהבינותי זאת, לא נעשתי הגנתי. ההערה שלי, שאני מרגיש סחוט, סיפקה לה את הצידוק המלא להרגשתה היא. בתגובה לכך גישתה כלפיי הפכה להיות מאד מקבלת, ואני חשתי באהבתה, בקבלתה ובאישורה כלפי. כתוצאה מכך שאני למדתי להצדיק את הרגשותיה, היא קיבלה את האהבה שהיא ראויה לה. לא היה בינינו שום ויכוח.

העיקר אצלה היא ההרגשה שיש לה שותף. יש לה מישהו להיות איתו.
הוא משקיע המון זמן בעבודה, מפרנס את המשפחה בכבוד, והיא כל הזמן ממורמרת. הוא חושב שזה בגלל שהיא מרגישה שאינה מקבלת מספיק ועל כן עובד קשה יותר, אך באמת היא מרגישה שאין לה בעל, שאינו נמצא בחברתה. פעמים אפשר לשמוע גבר אומר לאשתו – מה עוד את רוצה? הבאתי לך הכל, קניתי לך אוטו, בניתי לך בית, מה עוד?   והיא עונה לו, אני לא רוצה את הבית, את האוטו, אני רוצה אותך.

בספרה, ''מול מבוכת המתירנות'', כותבת הרבנית נריה, שבסקר בו בדקו את הקשר בין חבר וחברה,  שאלו את הבנות מה מטרתן בקשר, ורוב הבנות ענו, חתונה.  כשנשאלו הבנים, רובם לא העלו על דעתם כלל את רעיון החתונה. האשה מחפשת התקשרות.
זו גם הסיבה לטבע הנשים לדבר.  דבור = חבור. בכך היא נקשרת. גם אל הילדים, גם אל בעלה. על דרך המליצה טוענים,  שאם האב היה מגדל את הילדים, הם היו יוצאים אילמים!

לכן, האשה היא בניין הבית. היא עיקרו של בית, וחשוב שהילדים יגדלו במחיצתה. עבודות הבית עליה, וכל אחזקתו. זוהי עבודה שמתאימה לאישיותה. בחברתנו המודרנית תפקיד נעלה זה נראה כפחות ערך. אך בעולם המושתת על ערכים של אמת, על ידי תפקידה הנפלא של האשה מתגלה הבית במיטבו, ''חכמת נשים בנתה ביתה'', ''אם הבנים שמחה''.
לכן יש לאשה פטור מתפילה (כשהיא מטופלת בילדים פטורה לגמרי, כשאינה עסוקה בהם לגמרי חייבת בתפילה אחת וי''א שניים), וממצוות עשה שהזמן גרמא ולימוד תורה – איננו מטרידים אותה בדברים שיפריעו לה במהלך השוטף של החיים.

לסכום: כותב הרב קוק, שטובה גדולה עשה הקב''ה, שלא ריכז את כל הכישרונות במקום אחד.  אלא הכישרונות השונים מחולקים בין העמים, בין האנשים,  וממילא גם בין המינים.
האישה והאיש שונים במהותם, בעצמיותם, וממילא גם ברצונותיהם ובמאוויהם. שוני זה בא לידי ביטוי בחלוקת התפקידים הפנימית בבית, וגם במערכת הזוגית של בני הזוג. אין מהותה של האשה להיות בחוץ, אלא דווקא בפנים. היא משפחתית, היא מתקשרת, והיא מחפשת שותף. לכן גם במערכת היחסים שלה עם בעלה, הרצון שלה הוא לשותף, לחבר,  ולא לחבר לעבודה.

ולמעשה:על מנת לבנות קשר נכון, ומערכת יחסים טובה ראוי להקפיד על הדבר הבא:
דבור = חבור.  השיחה המשותפת היא אמצעי חבור חשוב ומהותי מאד בחיי בני הזוג. אין הכוונה כאן לשיח הרגיל בין בני זוג על כל צרכי הבית והדברים המזדמנים בלאו הכי. אלא כאן הכוונה לישיבה משותפת לשם דיבור. לשם ה''ביחד''.
על בני הזוג לדעת לקבוע זמנים המקודשים רק לשניהם, ללא טלפונים, ללא ילדים, וללא דברים אחרים שעלולים לעמוד בינהם. 
תדירות המפגשים תלויה בהם. בתחילת הדרך ראוי להתחיל על בסיס יומיומי, ובהמשך אפשר למעט את התדירות. בכל מקרה נראה שחובה לפחות פעם-פעמיים בשבוע לקבוע זמנים המקודשים לבני הזוג בלבד.
אורך המפגש גם תלוי בהם. פעמים שרבע שעה יכולה להספיק, ולפעמים גם שעה לא מספיקה. אין כאן מדע מדויק, וכל זוג יעשה ע''פ הרגשותיו.
נושאי השיחה: אין צורך מיוחד לנושא מסוים. אפשר לדבר על הכל. מטרת השיחה כאן היא הקשר, לא הנושא.

בני זוג שמרגישים ריחוק, צריכים לקבוע תדירות גבוהה יותר ל''ישיבות'' מעין אלה. ומתוך כך לבנות לעצמם מערכת זוגית של הרגשת קשר ושותפות, והבנת הצרכים ההדדיים.


 

תגובות

מאמר זה דורג ב:

דעתכם חשובה לנו! הגיבו ודרגו גם אתם:

כל הדירוגים

תודה רבה,מעניין מאוד. הייתי שמחה אם היה נכנס עוד יותר לעובי הקורה (: בכל מקרה,מאמר מצויין! שני 28/12/2015
27/11/2017

להרשמה ופרטים נוספים

מרכז ינר

סניף ירושלים: בית הדפוס 30
טלפון: 02-6321600
סניף מרכז: ברוך הירש 14
טלפון: 03-7160130