תפקיד  ההורים והשפעתו רחבת הטווח

זוג צעיר בראשית דרכו עובר תהליכים ושלבים המקבילים לשלבי ההתפתחות של התינוק. תהליך של הפרדות מהאם והתגבשות התינוק לאישיות נפרדת מקביל להפרדות ממשפחת המוצא והתגבשות הזוג לתא המשפחתי החדש. כשם שתינוק זקוק לאם שתעניק לו ביטחון וחום ותאמין ביכולותיו על מנת לגבש לעצמו זהות, כך זוג חדש יגיע ליעד של גיבוש ובניה אם ברקע יש אמא הנותנת לו את הכוח ומאמינה ביכולותיו לעמוד על רגליו ולתפקד.

הפסיכולוג רונלד ויניקוט טבע את המושג "אמא טובה די-ה" (good enough mother) כדי לבטא את הציפיות מהאם. ויניקוט מסתפק בטובה די-ה ואינו מדבר על הכי טובה דבר הנראה כמייאש. מראש הוא כאומר "לעולם לא תוכלי להיות תמיד טובה, המקסימום אליו תוכלי להגיע הוא להיות טובה דייך וזה למרות שאיפתך להיות מושלמת. מוטב שתדעי שלא לצפות מעצמך לרף גבוה כי הכישלון מחכה בפינה", ההסבר לכך הוא נעוץ בהבנה שאמא היא בן אדם ויכולותיה מוגבלים. היא נתקלת בנסיבות אובייקטיביות כמו גם סובייקטיביות, כמו: כשאחד מבני המשפחה אינו בקו הבריאות האחרים צריכים להסתפק בפחות אמא, או כשאמא מוטרדת למשל מתקרית שקרתה בעבודתה יתכן שלא תוכל להיות פנויה רגשית לילדיה כמו בימים אחרים בהם אין עננה המרחפת בשמיה. ולכן גם אמא ששאיפת חייה למלא את תפקידה בשלמות ולהיות הטובה ביותר לא תוכל להיות מושלמת כל הזמן ועם כולם ולכן סייג ויניקוט והגדיר את האם כטובה דיה.

הפסיכולוגית מרגרט מאהלר טבעה את המושגים התפרדות (separation) והתגבשות (individualion) בתהליך שעובר התינוק מיום היוולדו ובמשך השנים הראשונות. בתהליך זה מפנים התינוק שאמו והוא אינם אחד ובמקביל מתגבשת אישיותו העצמית שאינה זהה לאשיות אמו.

בתחילת התהליך, התינוק עד גיל חודש נמצא בתקופה הנקראת "אוטיזם נורמאלי" הוא תלוי באמו תלות מוחלטת ואינו יודע להבחין בינו לבינה. מעצם מהות האוטיזם הזה, התינוק עטוף באמו ומרגיש שהיא כל עולמו.
ובהקבלה לתינוק: הבן בעודו בבית ההורים תלוי במשפחתו ומהוה חלק ממנה. הוא מזוהה עמה, השקפותיו והסתכלותו על החיים דומים לשל משפחתו ודרך התנהלותו מושפעת מההרגלים אותם קנה בינקות המושרשים בו והוא חוליה אחת בשרשרת המשפחתית של מוצאו.

השלב הבא של התינוק, מגיל חדש עד גיל שנה נקרא "סימביוזה נורמאלית" זהו השלב בו התינוק מתחיל להפנים תובנות חדשות לגבי אמו: שיש לה רצונות אחרים, היא לא נענית לכל בקשותיו, הוא לא אוהב חלק ממה שאמא אומרת או עושה. במבט ילדותי, אמא לפעמים רעה בעיניו והוא די מבולבל בהכלת האמביוולנטיות הזו כי הוא אינו יודע אם אמא היא טובה או רעה.
מבט זה משתנה בשלב מאוחר יותר לצורת חשיבה בוגרת¬ - אמא היא ישות בפני עצמה. ההסתכלות שלה ייחודית לה ואין לה ולילד הסכמה אוטומטית בכל נושא.
גם מבחינה פיסית הילד מתחיל להפנים שאמא והוא אינם אחד ולמרות הקשר הנפשי האמיץ ביניהם אין הם תמיד האחד במחיצת השני, זהו הזמן של משחק ה"קו קו" שתורם להובלת הילד לשלב "קביעות האובייקט" - להבנה שאמא שהיא אובייקט בפני עצמו הממשיך להתקיים גם כשאינו נראה לעיני הילד לזמנים קצובים.
בהקבלה לכך ניתן לראות את הזוג הצעיר בתקופת האירוסין: הבן- החתן, משויך עדיין למשפחת המוצא ותלוי בה וכך גם הכלה, אך הם מתחילים להפנים שמעבר לזה שהם מהווים חוליה בשרשרת המשפחתית, החוליה האישית שלהם מתנתקת פיסית מהשרשרת הראשונה ויוצאת לבנות שרשרת חדשה שאינה זהה לזו הראשונה. גם משפחת המוצא לא נשארת במתכונתה כבתחילה וגם בה מורגשים השנויים כי חוליה שמתנתקת -  בן שמתחתן, למעשה ממלא את החוליה עם כלתו ויחד הם מהווים חוליה מיוחדת בשרשרת הראשונה.

לאורך כל שלב ההתפרדות וההתגבשות קיים קונפליקט החרדה מהבלעות מול הינטשות כלומר : אם הבן ייפרד מאמו הוא חושש להינטש ואם הוא לא נותן לעצמו להיפרד ממנה הוא חושש להיבלע בה ולא יתאפשר לו לבנות אשיות עצמית אלא תת אשיות של אמא.
כאן תפקיד האם תופס משמעות של אחריות לגבי עתיד ילדיה, כשהבן עדיין צעיר לימים, עליה לחשוף אותו לאתגרים המותאמים לגילו ולעודדו ולהעצימו על מנת שיהיה מסוגל לעמוד במשימות בהצלחה. מצד שני, אם הילד לא צלח את המשימה ונפל באחד משלביה אל לה לנטוש אותו לאנחות, עליה להתייחס לנפילה ובד בבד להראות לו היכן שגה וכיצד יתגבר על המשימה והפעם ביתר קלות כי הוא מודע לסכנות האורבות ויזהר בכפלים.
כשבדובר בזוג טרי מיד לאחרי נישואיו מוטלת אחריות על משפחת המוצא לנהוג בחכמה וברגישות:   מצד אחד - לא לחנוק אבל גם לא לנטוש. במלים אחרות להוות רשת בטחון לזוג להיות מעורבים אך לא מתערבים: לא להכביר בשאלות חטטניות: איפה הייתם? מה עשיתם? ובודאי לא בביקורת: מדוע לא שאלתם לפני שבצעתם? זוהי שתלטנות וחנק שיכולים לבוא ממקום של דאגה לזוג אך בפועל מרוקנים את יכולת ההתמודדות ולא נותנים את האפשרות לפרוש כנפיים לבד. כידוע, התפתחות הזוג כוללת עליות ונפילות, ניסיונות ותעיות וזו הדרך שלהם להחכים ליצור קשר הדדי ולחוות את חוויותיהם הייחודיות להם ורק להם.   מצד שני -  כשזוג מגיע למשפחת המוצא בבקשת עצה והדרכה צריך להיענות ולטפל בקושי, לכוון מתוך רגישות ונתינת כבוד. לא לנטוש ולומר: עזבו אותנו, יש לנו את הבעיות שלנו ואין לנו כוח וזמן להשקיע בכם, השקענו מספיק עד החתונה.  התייחסות כזאת השולחת את הזוג ללב ים בלי ללמד אותם לשחות יכולה להביא לאבדן דרך, לייאוש ולשקיעה.

שלב ההיפרדות וההתגבשות יוכל לעבור בשלום אצל התינוק אם האם תכיל את החרדות של התינוק ותתדלק אותו כשכל פעם התדלוק מספיק ליותר זמן נפשי. וכך במקביל - אצל הזוג הנישא יעבור שלב זה ביתר קלות אם משפחות המוצא יכילו את הזוג ויפנימו שכל האנרגיות של בני הזוג מופנות פנימה להכרת האחד את השנייה ולמציאת הדרך של חיים בצוותא בתחושה של בנייה ויצירה למען מטרה. זאת מבלי לצפות שדרך התנהלותם תדמה להתנהלות משפחתם הם ומבלי לדרוש תשומת לב, בקורת וטענות, כמו: איך זה שלא צלצלת שבוע ימים? פתאום אני לא האימא שלך יותר?! אתה בא רק בשביל למלא את אסמיך?!
כשהורים באים בטענות אל הבן הנישא שהוא הזניח ושכח אותם והענין היחידי שהוא מוצא בהם זה לנצל אותם למען משפחתו הטריה הם שוגים בכפלים: הם מגלים חסר הבנה בקשיי ההסתגלות של הזוג הצעיר. והם גורמים לרגשות אשם אצל בנם הגורמים לייאוש, מובילים לנמיכות ולמקום של הרס. זאת במקום לתת כוחות לבניה וצמיחה של בית חדש בישראל.

גם אחרי שהתינוק עבר בשלום את כל השלבים והתנתק והתגבש בצורה חלקה, מחכה לו קושי המוקדש דווקא למי שהיתה לו אמא טובה דיה. זהו שלב ה"פנטזיה המוזהבת": בן שחווה אמא כזו - מעריך אותה ומוקיר אותה ומחפש אישה כמו אמא שלו: שיהיו לה את מעלותיה והנהגותיה של אמו, שתקבל, תבין, תאהב, תאפשר, תציב גבול ותהיה שם בכל מצב לקבלו כמו שהוא.
בשלב זה אמורה האם להנחות את בנה שאשתו אינה מתחרה שלה. יש לה את מעלותיה שאינם בהכרח דומות למעלות האם ולכישוריה ועליו לייקרם כאישיות ייחודית. יחד עם זאת עליה להביא אותו למודעות שאל לו לצפות שאשתו תבין ותאהב ותאפשר ותקבל אותו כמו שהוא, כי אין הוא בנה והיא מתייחסת אליו כאישה לבעלה שזהו סוג יחסים שונה .
אם נחזור למושג שטבע ויניקוט "אמא טובה דיה" נראה שגם האם לא בכל מצב מקבלת, מבינה, ומאפשרת אלא שלבן יש נטייה טבעית ובסיסית לראות את מעלותיה של אמו ולהתעלם מהחסרונות. אם ישכיל להנהיג את הנטייה הזו בהנהגתו כלפי אשתו יצא נשכר וירגיש בטוח כמו אצל אמו.
תפקיד ההורים לא לפנקו אלא לחנכו: להכרת הטוב - שיוכל לראות את המעלות,  לויתור - שיוכל לסלוח על שגיאות ונפילות,  לביטחון עצמי - שלא ירגיש מאוים ויפתח התגוננות,  לענווה - שיבין שאין אדם מושלם וגם בו וגם באמו יש חסרונות ועדיין אפשר לחיות איתם ולהיבנות ולהתמודד בבניית משפחתו מתוך אושר ושמחה.