תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב (דף היומי).

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: (שמות כ"ג) מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

אנו רגילים לשמוע בכל שמחת חתן וכלה את התזמורת פוצחת בשירה ... כיצד מרקדין לפני הכלה, כלה נאה וחסודה. והשאלה של ב"ש היא אכן נשאלת וכי אם נראה אדם שקנה סוסיטה רכב ישן נושן שבקושי נגרר בירידות של הקסטל ובמישור דוחפים אותו שלשה מאחורה, האם נאמר ראה ידיד פורשה זה שקנית הוא יפהפה, הרי האומר כן הוא לועג לרש, וא"כ למה אנו אומרים לכל חתן יש לך כלה נאה וחסודה. זו שאלת בית שמאי לבית הלל "מדבר שקר תרחק"?, ותשובתם של ב"ה העולם אינו שחור לבן ולא כל מה שנראה בעיני כך הוא נראה בעני חברי, יש דברים שבעיני אינם יפים ונאים ואילו לחברי הוא יפה ונאה.

מכאן אמרו לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. היינו שאדם בדעתו יהיה מקום לעוד דעות של בריות.

אין כאן שקר באומר לחתן על כלה אפי' שהיא חיגרת או סומה שהיא נאה וחסודה, משום שבעינו של החתן היא אכן כך, ועלינו לשבח את המקח בפני בעליו ולא בפני.

מעשה שהיה בחייקל החלבן מדי יום היה יוצא לחצרו ניגש לפרה ומצמיד לה ארבע דליים וחולב ממנה עד שמלאו הדליים על גדותיהם, וכשתמה מלאכתו בחליבה רץ לביתו כשהוא פונה למחסן, ומביא עמו 40 דליים נוספים, וניגש לבאר שבחצר ממלא בכל דלי 90% מים ומוסיף עליהם 10% מהחלב הטרי, כך היה יוצא לו מ 4 דליי חלב 40 דליים, וכך היה נושא דליי חלב על גבו מקצה העיירה לקצה השני והיה מוכר חלב לכל בתי העיירה, כל הילדים הכירוהו בשמו חייקל החלבן, וכל הנשים מדי בוקר כבר חיכו בערגה לחלב המויחוד של חייקל שאין דומה לו בכל העיירות מסביב.

כך התנהל המסחר של החלבן על מי מנוחות עד לאותה שבת ערב ראש השנה שהגיע הרב מהעיר הבירה, ונעמד בין שחרית למוסף ונשא דרשה חוצב להבות כשהטלית מכסה את פניו, ודיבר דברים שיצאו מקירות לבו ואכן חדרו ללבבות השומעים, ונושא הדרשה היה על ה"אמת" הקב"ה חותמו אמת ומשפטו אמת אינו נושא פנים וכולם עוברים לפניו כבני מרון, וכך אנו בעולם נדרשים לנהוג במידת האמת ללא משא פנים התפילות צריכות להיות באמת ואדם לא ישקר על עצמו במצבו הרוחני, וכן האדם במסחרו צריך להיות ישר ונוהג באמת במשקל במידה ובמנין לא לרמות את הלקוחות... וכך האריך הרב והמשיל משלים, כשעה ארוכה.

חיקל ישב לו בפינה ליד התנור בבית הכנסת, ועיניו לפתע החלו לדמוע בלי משים לב הוציא ממחטה וניגב את פניו והנה הוא שם לב שהממחטה רטובה לגמרי מדמעותיו, ולבו צבט בקרבו חייקל כיצד הנך משקר זה שנים רבות את כל העיירה, שאתה מצהיר לכולם שהנך "חלבן" ולא הוא אינך חייקל חלבן, אלא "שואב  מים" בתוספת חלב, ומצפונו של חייקל לא נתן לו מנוח.

בסיום התפילה אחרי שווידא חייקל שאחרון המתפללים עזב את ביה"כ, ניגש לרב וסיפר לו דע לך רבי שאני השקרן הגדול מכולם, ופרץ בבכי ולא יכול היה להמשיך, הרב הרגיעו ואמר לו ביום ראשון תבוא לביתי ונשוחח על כך.

יום ראשון חייקל מיד בבוקר, עמד ונקש על דלת ביתו של הרב, הרב הכניסו לבית הגיש לו כוס חלב, וחיקל סיפר לרב על המסחר שלו שכולו מים ואינו באמת חלב רק 10% . הרב החריש קמטים ואמר לו אכן צדקת בני מהיום והלאה מכור רק חלב, וה' יהיה בעזרך.

חייקל ניגש לפרה בחצר ביתו ולקח 4 דליים חלב את הפרה ומילא אותם, ועינו בצר הביטו על שאר הדליים אבל אמת זו אמת. והתחיל את הסיבוב שלו בעיירה, מיד ברחוב הראשון כבר נגמר לו החלב, וכל שאר בני העיירה באו אליו בטענות חיקל מה זה לך שאין חלב, והוא חיקל מילא את פיו במים אינו עונה כי אינו רוצה לשקר. וכך נשנה הדבר עוד יומיים, והעיירה כמרקחה, חלק מהעיירה זועקים על חייקל שהפסיק לשרת אותם כימים עברו ואינו מביא להם חלב, וחלק מהעיירה זעקו עוד יותר שהחלב בזמן האחרון שחיקל מחלק אינו טעים הוא סמיך מדאי ושומני מאד ואינו טעים, איחפוא הם הימים בהם חיקל היה מביא את החלב האותנטי שאותו אנו אוהבים.
וחיקל אינו יודע מנוח.
בצר לו פנה אל הרב ושוחח לו את צרתו על אלו שאינם מקבלים יותר חלב, ועל אלו שטוענים שהחלב שלו אינו אותנטי כפעם. "ענה לו הרב אם הם אוהבים את השקר מכור להם שקר".

ללמדך שלא כל מה שנראה בעינינו זה מה שנראה בעיני חברך. ואם בעיניו זה חלב אותנטי מכור לו את מבוקשו.
הוי דן את כל האדם לכף זכות. הוא יסוד עיקרי במצוות שבין האדם לחבירו.

ובימים אלו שהם הכנה ליום הקדוש יום הכיפורים, בו ה' מוחל לעוונותינו אבל לא לחטאים שבין האדם לאדם, יש לנו להתחזק בנקודה הזאת שהיא לדון את השני לכף זכות, והוא ע"י שנסתכל על העולם לא רק מבעד למשקפיים שלנו, אלא מבעד למשקפיים של השני.

ושוב מעשה שהיה בילד בשכונת קטמון בירושלים, ושמו היה בפי כל יוסל'ה, ילד חמוד ואהוב על כולם כך היה בבית וכך היה בין חבריו וכמובן גם בלימודים עם מוריו, אותו יום שעליו אנו מספרים יום שני היה, והמורה שמעון נסע לבי"ס של יוסלה אותו הוא מלמד תנ"ך מדי בוקר בשעה 10:00.
בדיוק ביום זה הגיע לביקור בירושלים אנואר סאדאת הנשיא של מצריים ונחסמו דרכי הגישה בכבישים של העיר הבירה בישראל, וכך המורה היה תקוע יחד עם עוד נהגים רבים בכביש, כשכל נהג צופר ומזיע פותח חלון ומשחיל מילה לרכב השני {מי צריך שלום אתם בכלל} וכהנה כמנהג ישראל.
והמורה בראשו כבר חולפת לה תמונת מצב של הכיתה אותה הוא יפגוש לאחר האיחור הממושך, לבטח יהיו השולחנות הפוכים וכיסאות מחוץ לכיתה כשמגב באמצע הכיתה וילדים שופכים מים שזה על זה ואחד בוכה וכמה על הרצפה ועל הלוח קיר יהיה כתוב כמה המלצות על המורה שמעון וכדו'.

אבל למה שאכן קרה באותו יום הוא לא ציפה כבר מזה 25 שנה מאז תחילת כהונתו כמורה.
 
ברגע שהוא נכנס למסדרון של הכיתה בעודו ניגש לעבר ידית הדלת של הכיתה ומושך אותה כלפי מטה, מיד נפרצה הדלת לעברו, ויוסלה מראה לו על ידו את שעון היד שלו [כאומר לו מה יש בפיך לענות על איחור כזה].
המורה באותו רגע לא ידע מה להגיב, והתנהג עם יוסלה בעדינות משך לו באזנו כמה סיבובים נגד השעון, ואמר לו אל תחזור בלי הוריך.
לאחר כשעה המנהל קורה למורה שמעון לחדרו, כשנכנס הוא רואה את יוסלה ואביו מדברים עם המנהל ויוסלה בוכה מאד, והמורה בחמתו שטף את אבי יוסלה האם זה חינוך מה שאתם מעניקים בבית, "הכיצד נשמע כזאת שילד יראה למורה את שעונו כתובע הסבר על איחור?
ואבי יוסלה משיב לו בנחת, לאט לך יקירי שמעון המורה, אני רוצה להבהיר לך שיוסלה מאד אוהב אותך, ואמש הגיע הדוד סם מארה"ב והסבא יהושע מכפר סבא, והעניקו ליוסלה החמוד מתנה את השעון יד, ויוסלה ברגע שקבלו כל מבוקשו היה דבר אחד, שמחר יקח להראותו למורה שמעון שהוא כ"כ אוהב.
וכבר משעה 8:00 הוא עמד בשער ביה"ס לחכות שתגיע, וכך חיכה דקה ועוד דקה עשר דק' וחצי שעה והזמן חולף והמורה לא בא, שעתיים ועדיין המורה לא בא עמד בחלון מביט לעבר הגאולה ואינה מתממשת לו, לקח לו יוסלה כיסא והתיישב ליד הדלת עם עיניים דומעות וחיכה וציפה לך, ויהי אך נכנסת הוא זינק משמחה לעברך, להראות לך את השעון. "בשמחה" ראה נא זה השעון החדש שלי מורה יקר שלי.
ואתה במקום לשמוח אתו, סובבת את אוזנו בכאב רב ושלחת אותו על חוצפה שיביא אותי אביו להסביר את החינוך שהוא מקבל בבית.
{כיצד מרגיש המורה עכשיו...}
ללמדך הוי דן את כל האדם לכף זכות. להסתכל מהמבט של השני.
דעתו של אדם צריכה להיות מעורבת בדעת הבריות : לקבל עוד דעות של אנשים אחרים.