מתוך פורום שאלות ותשובות של המומחים של י.נ.ר:  www.ynr.org.il
 
שאלה:
בעלי נוטה "לשכוח את עצמו" לעיתים קרובות. כמעט לאחר כל תפילה או שיעור, וכן בחזרה מהעבודה, אף פעם לא קורה שהוא מגיע הביתה בזמן. מה עלי לעשות?
 
תשובה:
מאת: יעקב ארנברג  B.A.
מנחה נישואין ומשפחה, מגשר ומדריך חתנים
3050291-054 , 9455060-03
www.lovestory2.com
 

לעיתים אנו כמנחים נתקלים בתלונות (בעיקר מצד נשים) על בן הזוג, שנוטה "לשכוח את עצמו" בכל מיני הזדמנויות. הוא יכול להתעכב לאחר התפילה או השיעור ולעמוד עם חבר מרעיו דקות ארוכות ולשוחח, ולשכוח שבבית יש מי שמחכה ומצפה לבואו לו וזקוק לו. כיוצ"ב אנו מקבלים תלונה מכיוון אחר, מצד נשים על בן זוגן, הקשורה לבית הוריו: נשים מספרות שהבעל יוצא מהבית ואומר: "אני 'קופץ' להורי למס' רגעים.. אמא ביקשה שאסדר לה משהו קטן אני כבר חוזר..", והוא "שוכח" את עצמו אצל הוריו מעבר לזמן שהובטח לרעייתו  .

איך נסביר את התופעה הזו?! והאם יש דרך להתמודד עימה? הבה נעצים את שאלת התופעה הזו,
הרי מדובר בבני תורה ו/או באנשים מבוגרים המבינים אחריות מהי כלפי המשפחה, איך לעיתים אנו נוטים 'לשכוח' את עצמנו כאשר נעים לנו בחברת אנשים אחרים? איך מחד אנו מוצאים את עצמנו דואגים לכל העולם, ופועלים בכל מיני 'ארגוני חסד' שונים, ומאידך מעמידים את הבית בתחתית סולם העדיפויות, למרות ידיעתנו הברורה ש"חסד מתחיל מהבית" ?!

ובכן , חשוב להבין: הבעל לא שוכח את עצמו, הוא בוחר בבחירה מודעת (או לא מודעת) להימצא בחברת אנשים אחרים, או להימצא במקומות ששם הוא לא מרגיש מאוים.  טוב לו ונוח לו ונעים לו בסביבת אנשים או חברים שמהם הוא מקבל "משוב" חיובי, "משוב" עם חיוך, "משוב" עם הארת פנים, הבעל מחפש להימצא במקומות שלכל עשייה שלו יש מי שטורח ואומר לו תודה עם חיוך.

ננסה להרחיב ולהסביר: כשהבעל מסיים את התפילה, השיעור, העבודה והוא מתעכב "רק עוד קצת" עם ידידיו הוא חש שהוא נמצא בחברת אנשים שמעריכים, מקבלים ואוהבים אותו, טוב לו בחברתם.
בחברת הוריו, כשהוא "קופץ רק למספר רגעים.." הוא יודע שמעבר לארוחה טובה שאמו תפנק אותו,
הוא גם יזכה לקבל ברכות ותודות על כל פעולה קטנה שהוא יעשה לה, הוא יודע שאצל אמו, אם רק סידר לה את הברז שדלף או החליף לה מנורה בסלון, בשבילה הוא כבר מהנדס קונסטרוקציה או מומחה בינלאומי.
המחמאות והברכות שהוא מקבל "מכל העולם" לאחר הפעולה ושתהיה הקטנה ביותר, הם מחיות אותו. הברכות הללו, אלו המילים הטובות ואולי היחידות שקיבל במהלך היום או השבוע האחרון.
אנו חיים בעולם תחרותי והישגי שכל דבר נמדד ונאמד בו על פי תוצאותיו. כל מילה טובה, כל חיוך, כל תודה גם על עצם הפעולה והמאמץ, משמשים כאוויר, וכחמצן, להמשיך ולתפקד. כל פרגון שכזה הוא כ"קרש הצלה" על מנת להמשיך לשרוד ולתפקד. כמאמר חז"ל: "טוב המלבין שיניים לחברו ממשקהו חלב". חז"ל בחכמתם הבינו שחסד אמיתי הוא חיוך, תודה והערכה.
 
נשים החשות כי הבעל "נוטה" לשכוח את עצמו עם חבריו, או מעדיף  לפעול ולהתנדב בכל מני ארגוני חסד למיניהם, או להיות בבית הוריו במקום להימצא בחברת אשתו וילדיו, עליהן ללמוד ולדעת מה הוא הגורם האמיתי הקושר את הבעל לכל אותם המקומות ששם טוב לו יותר.
במידה והבעל יידע ויהיה משוכנע שעל כל פעולה פשוטה שהוא עושה בבית, כגון: להוריד את הכלים שאכל בהם, או אם ("בטעות") גם שוטף אותם, ומסדר את השולחן לאחר שאכל עליו, הוא יקבל מחמאה בתוספת חיוך וביטוי הערכה: "אני מאוד מעריכה את זה שאתה מפנה את הכלים.. זה משמח אותי ששטפת אותם.. זה מאוד מקל עלי". זו תהיה הערובה שיהיה לו נחמד וטוב להימצא עוד ועוד  במקום שכזה .

צריך להבין ולדעת, שטבעו של הבעל הוא לקיים את חובתו, שהיא  - להביא הביתה 'טרף' – כלומר ממון על מנת לזון את בני ביתו ולדאוג לכל מחסורם. על כן לעיתים הבעל בבית מרגיש כ"מתנדב": כשהוא נוטל חלק במטלות הבית, הוא מרגיש שמגיע לו צל"ש, עבורו זה לא מובן מאליו שהוא צריך לקחת  'חלק' בעבודות הבית. הוא רגיל ש"בחוץ" אומרים תודה על "התנדבות", הוא מוכן אף לסכן את חייו על מנת לפעול בארגון הצלה, ובבית - יהיה לו קשה להחליף מנורה. וזו הסיבה: כי בחוץ הוא גיבור, בחוץ על כל פעולה שלו  זוכה להדים, ל'תודה" ענקית ומכל הלב, ואילו בבית אשתו אומרת לו: "מה זה ברז שלי? זה שלנו!. מה אלו ילדים שלי? הם שלנו!. החלפת לי את המנורה? מה אתה לא יושב בסלון?! החלפת לנו". ברור שהאשה צודקת  והילדים, והמנורה והברז הם של שניהם ושל כל הבית, אבל הוא לא מרגיש את אותה אחריות שיתופית שטבועה בנפש האישה, לכן על מנת לקרב אותו בעשייה המשותפת ובאחריות על צרכי הבית הפנימיים, חייבים להודות לו, ולומר לו, עד כמה עזרתו חשובה ועושה טוב לבני הבית. לשים לב לכל פעולה שהוא עושה ולאו דווקא בענייני הבית, אלא בכלל, להתרגש ולמצוא שותפות בדברים שמעניינים אותו, להעריץ את חכמתו, את ניסיונו, לצחוק מבדיחותיו ולתת לו את התחושה שהוא אכן, רצוי וניצרך, כי לא כל מה שמובן מאליו לאשה מובן מאליו לבעל. לאחר כל זאת, בהזדמנות הראשונה בה בני הזוג מנהלים שיחה רגועה ונעימה, כדאי להעלות את הנושא לדיון בו תספר האשה על הצורך שלה שבעלה יגיע הביתה בזמן, לא מתוך ביקורת או האשמה אלא כצורך שלה, כבקשה. בקשה זו תסב את תשומת ליבו לעניין, מכיוון שיתכן  והוא אינו מודע לצורך הזה שעבורה הוא כמעט "צורך קיומי".

אשה שתשכיל ותפנים את התובנה הזו, בעלה יזדרז להגיע לבית החם והנעים שמחכה לו ויהיה לו תענוג להימצא בחממה שלו.
 הדברים אמנם הובאו מנקודת מבטו של האיש, אך כמובן שהם נכונים גם בכוון ההפוך, מכיוון האיש לאשה, שיהיה לה נעים להימצא בחברתו..