דלתות בית הכנסת נפתחו וקומץ המתפללים יצאו אל תוך הלילה, איש איש לביתו. והנה ילד כבן עשר הולך אנה ואנה ובוכה. "מדוע אתה בוכה, ילד?", שאל אחד מהזקנים את הילד. "כי איבדתי את שתי הפרוטות שאמא נתנה לי לקנות לחם. איך אחזור הביתה בידיים ריקות, ואני כל כך רעב...?", ענה הילד והתייפח עוד יותר. "אל דאגה", ענה האיש. "נעזור לך לחפש, ולא נוותר עד שנמצא את הפרוטות שאבדו".
האיש הטוב התכופף והתחיל לחפש וחיש מהר הצטרפו אליו שאר המתפללים. דקות נקפו וחלפו, והכסף לא נמצא. אחד מהמחפשים ביקש לדעת מתי בדיוק שם לב הילד שנאבדו לו הפרוטות. ענה הילד: "כשהייתי בפינה המרוחקת של הרחוב, כמאה מטר מכאן, הכנסתי את ידי לכיס וגיליתי שהוא ריק. במקום הפרוטות היה חור קטן. הבנתי שהפרוטות נפלו דרך החור שבכיס".
"אז מדוע אתה מחפש את המטבעות דווקא פה? הרי שם בפינה הרחוקה כבר גילית שהפרוטות אבדו?" שאלו האיש.
"כי כאן יש פנס רחוב שמאיר חזק, כך שרואים יותר טוב", ענה הילד.
עד כאן המשל.
כולנו, מחפשים את שלום-הבית שאבד לנו, במקומות שלא איבדנו אותו.... זה מקובל ו"טבעי" לחפש את המקור למריבות ולכעסים בחסרונות של הצד השני. מידות רעות והתנהגות לא ראויה של הזולת – צצות תיכף נגד עיני הנפגעים. הרקע, המשפחה, החינוך, ההרגלים הרעים... כול אלה הם תירוצים בולטים לעובדה העצובה שאין שלום בית. "פנס הרחוב" מאיר על חסרונות הזולת, ועל הרגש הקשה שבליבנו. אנחנו מחפשים את האבידה בתיקון מידותיו של השני.
אך לא שם איבדנו את האווירה של אחווה ורעות ושלום. האבידה התחילה כאשר הפסקנו להכיר טובה זה לזה. איבדנו את שלום הבית - כאשר החלפנו דיבור של הערכה ומחמאות, בדיבור על מגרעות. במקום להביע הכרה במעלות השני, דברנו דברי תוכחה וביקורת. גם כאשר צדקנו בזיהוי החיסרון אצל השני, עצם המעבר מדיבור מחזק ומעודד לדיבור קשה וכואב – גרם לאבידה של השלום. אמנם זה היה בהדרגה ולא שמנו לב לזה כל כך, אך לאחר תקופה גילינו שאבדה לנו הרגשת ה"ביחד", ונותרנו לבד.
לפיכך יש למצוא את השלום היכן שאיבדנו אותו באמת: בסגנון הדיבור שלנו. הפיתרון הוא יותר קל ופשוט ממה שחושבים. מתרגלים, בהתחלה בצורה "רובוטית" בלבד, להחמיא זה לזה. המחמאות יבואו מתוך השתדלות אמיתית לראיית הטוב שבזולתנו. למרות שזה לעתים קרובות מלאכותי, עלינו להתכוון ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות", כך שלאחר זמן קצר דברינו יצאו יותר ויותר מעומק הלב.
זהו "טיפ" קצר וקל לביצוע, על מנת לשפר את הקשר הזוגי. הוא מתאים לכולם, גם לאלה שלא אבדה להם (עדיין) השמחה בביתם. כי גם בבית שהשכינה שרויה בו, אפשר ורצוי להגביר את נוכחותה של הקדושה והחיבה על ידי הידור מצוות שלום-בית.
כלי זה, המחמאה, הוא הראשון מתוך "ארגז הכלים" שיש להציע לזוגות הבאים לשפר את הקשר ביניהם.
מהי מחמאה? מחמאה היא הבעה של הערכה למעשה טוב, הנהגה יפה, או מידה טובה. אנו מביעים את הכרתנו שהשני עשה מעשה טוב, או אמר מילים טובות, או התנהג בצורה ראויה לשבח. רצוי להוסיף את הרגשתנו הטובה לפני המחמאה שכן בכך היא נעשית עוד יותר אישית ומקרבת. בפרט כשמדגישים שאנחנו חסרים את המעלה של הזולת, מתקבלת המחמאה ביתר רצון.
והרי מספר דוגמאות:
1. נהניתי מאד מהשיחה אתך אתמול בערב.
2. אני מעריכה אותך על היכולת שלך להסתדר עם הבנק. אני לא הייתי מסוגלת לנהל כך את העניינים.
3. כל הכבוד על הארוחה הטעימה שהכנת. ממש הרגשתי טוב.
4. הרגשתי נפלא כשהבאת את הפרחים לשבת.
5. כשאני נזכרת כמה קשה לי לקום בבוקר, אני מתפעלת איך אתה קם כל בוקר מוקדם כל כך ויוצא לתפילה...
6. אני מאד שמח לראות אותך מטפלת בילדינו במסירות נפש וסבלנות. לי אין כוחות כאלה.
זאת הדרך למצוא את "שתי הפרוטות", בהצלחה.