הבחור היוצא את בית הוריו, לקראת נישואיו, מתחיל בהקמת מפעל חייו: בית זה עתיד להיות חוליה מקשרת, בעזהי"ת לחוליות רבות שישתלשלו ממנה. הוא והרעייה הם עובדי המפעל ומקימיו. כיצד יוצרים מוטיבציה אצל עובדי מפעל? כיצד אפשר לשמור על בסיס חזק גם בזמנים לחוצים? כיצד ניתן ליצור בין העובדים את ההתמסרות עבור ערכים ועבור נוהגים הכרחיים גם בעת לחץ?
ובכן, החיים מורכבים מחלקים רבים, וגם מתקופות שונות. ישנם זמנים שהכל קל בהם, וישנם תקופות של רפיון וקושי. יש את השעות המרוממות, שאז כל האידיאלים נמצאים כאילו במרחק של הושטת היד, והכל דופק בדיוק על פי סדרי העדיפויות ששיננו מאז נעורינו; ולעומתן ישנן שעות שהאדם מתפקד על תקן של הישרדות בלבד, כאשר את מה שחייבים – עושים, ומה שלא – לא. יש בתים שבהם תקופות קשות יתבטאו בכך שלא תוגשנה ארוחות מבושלות, יהיו בתים שהביטוי יהיה בכבסים בלתי מטופלים, יהיו בתים שהקושי יתבטא בחוסר סבלנות כלפי הילדים, ויהיו כאלו, שהביטוי יגע בעיקר בקשר שבין בני הזוג, באופי הדיבור, ובאיכותו. בכל בית יתפקד, בכל מקרה, אותו מינימום שבאש ובמים אי אפשר בלעדיו ובכל מצב מתמסרים אליו. מהו המינימום הזה אצל כל אחד ואחד? מהו הדבר הנמצא בראש סדר העדיפויות?
אצל הרבה מאוד אנשים נהיה רפיון בצד הרגשי, רפיון המורגש פחות בצד הטכני של החיים. מאותה סיבה שקל לנו יותר לעשות חסד בגופנו מאשר החסד שבנפשנו, כך גם קל לנו יותר להתמסר אל פרנסת בני הבית, מאשר אל החיוך המחייה את נפשם. לא מקובל הוא שיתקשר איש אל ביתו ויודיע שליום יומיים הוא עסוק מכדי לשוב הביתה... אבל מקובל ומקובל הוא שיום או יומיים הוא "עצבני" ואת זאת הוא מרשה לעצמו בזמני לחץ, משום שזה (כביכול) לא שייך לאותו מינימום בלתי אפשרי שאף אחד מאיתנו לא ינקוט בו.
כמה חשוב שנבין שהצרכים הרגשיים שלנו כבני אדם, חשובים לא פחות מן הצורך לנשום, לאכול ולשתות. שעלינו להשקיע בהם ללא לאות, ללא הרף, ובלי שום ויתור. חיי נישואין בנויים בעצם על הענקת רגשות. משמעותה של כל נתינה בבית, כל עזרה וסיוע, ואפילו של כל שיחה ומשפט היא על פי הרגש המדריך אותה. המבנה הנוצר אינו עשוי מסיכום של כל המתנות שניתנו בו, או התיפקוד המושלם של בני הבית כל אחד בחלקו שלו, למרות שאין לזלזל בכל זה. אבל מהות הקשר, תחושת יציבותו של הבית, האווירה השוררת בו, נבנית ממכלול הנתינות הרגשיות שעמדו מאחורי הכל.
בית שיש בו נתינה רגשית נכונה יהיה בית חזק שיוכל לעמוד בעזרת השי"ת בכל הרוחות שבעולם. בעיות כלכליות, בעיות בריאות, ואחרות, לא יפילו אותו. התקופות הקשות רק יחשלוהו, יהדקו את שיתוף הפעולה והקשר, ויעמיקו אותם. תקופות קשות הן מבחן לחוזקו של הבית, ולרוחו האמיתית. ואם היתה בו הענקה אמיתית, רגשית, כי אז עמוד יעמוד בחסד השי"ת בכל נסיון.
במסכת כתובות (קי"א ע"א) איתא: "ולבן שיניים מחלב" (בראשית מ"ט י"ב), דאמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" היינו: זה שגורם לחברו לחייך, מעולה מזה שמשקהו. הטובה הנפשית גדולה מן הטובה הפיזית. חסד בנפשו הוא החסד הגדול ביותר מן החסד שבגופו או בממונו.
שמאי אומר וכו' והווי מקבל את כל האדם בספר פנים יפות (אבות א' ט"ו). אולי נראה את דבריו של שמאי כהמלצה יפה ואנושית, שאף אנו מבינים כי היא נאה ומתאימה. אבל עלינו להזכיר לעצמנו כי שמאי נהג להעמיד את הנהגותיו על הדין, והתנא הנשיא הלל הוא זה שהיה רגיל להזכיר לנו מעשי חסד שאינם מן הדין. אמור מעתה – לקבל כל אדם בסבר פנים יפות הוא מן הדין והחובה, הנגזרים מן המצוה שנצטווינו לאהוב את רעינו כמונו, ואינם איזו שהיא מעלה מיוחדת, שהננו מתבקשים כי נואיל בטובנו לסגלה לעצמנו.
סבר פנים יפות, מאור פנים, חיוך, מביעים הערכה וכבוד לאדם שלפנינו. כאשר סבר פנינו חמור, יש בכך שדר של זלזול, התנשאות, חוסר הערכה לזולת, וחוסר ענין בו. אפילו פקיד בנק המטפל בענינינו בלי כל הבעה, מעביר תחושה בלתי נוחה: מין הרגשה שאנו עליו לטורח, בלי כל התייחסות לכך שאנו אנשים מכובדים, טובים ואנושיים, המשתדלים מאוד שלא להטריחו לשווא...
המהר"ל מסביר שמדרך הטבע אדם מתעניין ובוחן אם הזולת אוהבו. אמנם התייחסותנו לעצמנו בהיותינו כבר בוגרים – אמורה להיות יציבה דיה גם ללא תלות תמידית במאור פניו של הזולת שמולנו שלא כמו התינוק והילד הקטן - ואולי אף המתבגר - הבונים את דימויים העצמי לפי התייחסות הסביבה אליהם. ובכל אופן אדם הוא יצור חברתי, וגם איש יציב, בוגר ובעל בטחון עצמי, אם הוא נורמאלי, אז התייחסות הסביבה עבורו היא מודד מסוים, והיא משפיעה את שלה.
ה"מילה טובה", מה הצורך בה?
נאמר בתורה (ויקרא י"ט י"ח): "ואהבת לרעך כמוך". וכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ו ה"ג): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו".
הערכה והבעת הערכה, היא הצורך החזק ביותר לאדם. צורך זה עולה על כל סיפוקיו. השי"ת הוא מלך הכבוד, ואנו חלק אלוק ממעל, ובתור שכאלו יש בנו את אותו חלק של כבוד, שהוא צלם אלוקים שבנו. השפלה היא התעללות שאדם מתקשה לשאתה כי בזה מבטלים חלק ממהותו. ולעומת זאת, ההערכה היא החוב שאנו חייבים לו כאדם, עוד בטרם נבחין בכל מעלותיו.
התייחסות מכובדת היא החמצן הרגשי של בן אנוש. לא פעם נתפלא להיווכח איך טורח אדם, מאריך את דרכו, ומסרבל את סדר היום שלו בשביל להגיע לבית כנסת מסוים תחת שיתפלל בבית הכנסת הקרוב לביתו. הסיבה היא כי בבית הכנסת הרחוק הוא "משהו", שם רואים אותו, ומתייחסים אליו; שם הגבאים מחשיבים אותו למרות שאיננו בר אוריין ובר אבהן, ואבותיו לא התייחסו לאף צדיק מפורסם...
אדם יוצא לעבוד בשביל לפרנס את ביתו. הוא כבר לא ילד קטן שמחפש את מאור הפנים של המנהלים. "מה שחשוב לי זו המשכורת, ושתהיה בזמן", יאמר הוא לעצמו. ואף על פי כן, אין אדם שיוכל לעבוד בסביבה בלתי אוהדת, כאשר ברקע חוסר פרגון, ואי שביעות רצון מהעובד. הוא מוכרח לחוש כי עבודתו מוצאת חן, תפוקתו עולה בקנה אחד עם ציפיות המעביד, ובקיצור: מרוצים ממנו. לא תמצא אדם אחד נורמאלי, שיעלה ויפרח ללא בסיס סביר שכזה.
לעיתים גם לא נדע מה מושך את הבן יקיר שלנו לשחק דווקא בבית אחד מחבריו, שבכלל אינו מגיע ברמתו לקרסוליו של בננו הנחמד. ובכל זאת: מה מוצא בו בננו הנחמד? אולי לעולם לא נדע את התשובה הפשוטה, ששם מרגיש הבן שלנו עד כמה הוא מוכשר, עד כמה תשובותיו נחשבות למחוכמות, ואיזה ענין הן גורמות. התחושה המשכרת הזו - הנושבת מהוריו המעריצים של חברו, ומן החבר המאושר בעצמו - שווה בשבילו המון. כי הנפש הרגילה נמשכת אל מה שהיא אוהבת, ואם לא תקבל זאת במקום הטבעי, תמשיך ותחפשנה במקומות הפחות טבעיים.
וכך כותב הרמב"ם: "כי אתה מוצא רוב בני האדם מייגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, עד שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם". על שאר הדברים מוכן אדם לוותר "והרבה מבנ"א מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבנ"א, או שמבקש שיהא לו שם טוב" (פירושו למשנה בפ' חלק שבסנהדרין).
למדנו אפוא כי מילה טובה, היא אבן בנין בבית, לא ניתן לוותר עליה, בשום זמן ומצב.