כולנו מרגישים טוב כאשר אנו מקבלים מחמאות. מחמאות המגיעות בצורה אמיתית וכנה מתוך תחושת הערכה פנימית ולא מן השפה ולחוץ, מועילות לכל קשר אנושי שהוא, ובפרט בחיי המשפחה.

בפרט מחמאות שנאמרות בצורה אמיתית וכנה לא לחינם מכונה היצור האנושי בשם התואר מדבר שכן, יותר ממה שמשפיעה המחשבה על האדם משפיע עליו הדיבור. מחשבה חולפת בראשו של אדם אינה נרשמת באותה עוצמה בה נרשם דיבור שלו עצמו. לא עוד, אלא שלפעמים כאשר הוא נותן ביטוי למחשבותיו בצורה מעט שונה מן הדברים שעלו בדעתו, אזי בזכרונו יהיה רישום עמוק יותר למה שעלה בפיו. בדומה לכך נאמר לפעמים על השקרן: הוא בעצמו כבר השתכנע מן השקר שלו... ובכל אופן אין ספק שכאשר אנחנו אומרים משהו נקבעים הדברים במסמרות אמיתיות יותר בתוך ליבנו. כשלומד אדם ומשנן את תלמודו בקול, הוא מצליח להפנים את הדברים הרבה יותר טוב. כמו כן הסבירו צדיקים את הפסוק "האמנתי כי אדבר" על יסוד עקרון זה שהעצה להשריש את האמונה בלב היא לדבר באמונה, לדבר על השגחת ה', על רחמיו וטובו, לומר כל הזמן 'בעזרת ה'', כך נקבעת האמונה עמוק בלב. על בסיס דברים אלו, נוכל להבין מה רב כוחה של המחמאה, באשר היא עשויה לשנות בתוכנו את ההסתכלות על זולתנו, להיטיב ולהשביח את דרך ראייתנו אותו. וכל זה, כמובן, עוד לפני כל מה שעושה המחמאה לזולת. המלאכים שבאו לבקר את אברהם שאלוהו: "איה שרה אשתך" תשובתו היתה: "הנה באהל" וכי לא ידעו היכן היא שרה? וכי לא יכולים היו לומר לו 'במטותא מינך קרא לשרה אשתך' בלי לשאול היכן היא? אך לא. הם שאלוהו ונתנו לו לומר בעצמו ששרה באהל, שהיא צנועה ואיננה מראה את עצמה בשעה שאורחים באים, שישמע אברהם מה שפיו מדבר ויוקיר את רעייתו. 

המחמאה כחסד
מצוות החסד עולה היא על מצות הצדקה כדברי המהרש"א (מס' סוכה מ"ט ע"ב): "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה שזו גמילות חסד בגופו וצדקה רק בממונו" (מהרש"א סוכה מ"ט ע"ב). יותר קל לאדם לתת מכספו לאדם נצרך מאשר לעזור לו בגופו. קל וחומר שיותר קל לעזור בגופו  מאשר לעשות חסד בנפשו. מילה טובה, חיוך, הבעת פנים מאירה, מחמאה, כל אלו נדמים לעיתים כהרים בלתי עבירים למרות המאמץ הטכני האפסי שבהם. ובכל זאת, בשמים הם נחשבים אכן לחסד האמיתי רב הערך באמת. כל מי שזקוק לזולתו נקרא "עני". הבחור הוא העני של חברו, הילד הוא העני של הוריו, תלמידים עניים של רבם, בני הבית עניים של ראש המשפחה. כל ביטוי של חסד בנפש מצידנו ל"עניי עירנו" הריהם נחשבים לחסד הנעלה ביותר שקיים. ה"שלום" המחייך של אבא לילדיו השבים מבית תלמודם, הארת פניו בכל עת והשלווה שהוא משרה, מחמאה שהוא מעניק, וכל הבעה של שביעות רצון מסוגלת להאיר את נפשם, לחמם את ליבם, להכין בתוכם כלי קיבול בשביל כל הטוב והשפע הרוחני והדוגמה האישית שהוא מקרין. היש דבר גדול מזה?

מחמאה נקיה מחשש גאוה
כדאי להרבות במתן מחמאות, באשר הדברים מתקבלים בשמחה על לב השומע, ותורמים גם למשמיע, ומחנכים את בני הבית כולם לנהוג כך בזולתם ולהרבות אהבה. נמצא בתוכנו את האנשים החוששים שמא מחמאות רבות שנרעיף על הזולת יגרמו לו לחוש גאווה ועליונות. יבדקו הללו בפינות ליבם ויחפשו מדוע צרה עינם בזולתם. איך קרה שנחסם בתוכם המבוע השופע טוב? שמא הורגלו לנשום אך ורק ביקורת, והיו המחמאות מין משהו נדיר, מוזר, שמרוב שאיננו, כבר אין יודעים כיצד לאכול אותו? ובכל אופן – אין מה לחשוש. אם נעשה מישהו בעל גאווה, לא המחמאות היו אלו שיצרו אותו. המחמאה רק בונה את מקבלה ומזרימה בו כוחות שיסייעו בידו להתמודד עם מה שמזמנים לו חייו. היא הדלק החיובי שלו. ואין שום צורך לחסוך בזה, למרות שיש לנהוג גם בענין זה בטוב טעם שכן מי ששופע מחמאות בצורה מוגזמת ולא טבעית אינו מעורר אמון, ומחמאותיו אינן מתקבלות.

מוטיבציה - תוצאה ממחמאה
אנו רגילים להגדיל לעיתים במילותינו את אותה פעולה שאנו רוצים לשבח. הפעוט עשה, ברוך ה', שלוש פסיעות ראשונות ואנו מתלהבים ואומרים: "הו, אתה ממש רץ!" כאשר נבקש מילד קטן להביא לנו דבר מה לא כל כך כבד מן החדר השני והוא עושה זאת נציין: "הו, הצלחת לסחוב את זה כל כך בקלות!" הילד הלומד אלף בית, ובעזרת השי"ת, מצליח בלימודו נאמר: "הו, תלמיד חכם קטן!"  כאשר נבחין בשינוי כלשהו לטובה בהתייחסותו של נערנו לאחיו נגיד לו: "אתה צדיק, הבחנתי עד כמה התאמצת לוותר". צורה זו של התפעלות, מדליקה את אורם של הכוחות החבויים שבנפש, מסמנת אתגר ומדגישה עד כמה קרובים אליו, יכולים לו. כמה בחורים עלו על דרך המלך כשנמצא בסביבתם אותו מלאך גואל; אב, משגיח, או אפילו חבר שידעו להביע הערכה ביחס ללימודם או להליכותיהם. כל אחד בתחומו, בשלב שבו הוא מצוי, בנקודת ההתמודדות העכשווית שלו – היכן שבאמת קשה וזקוקים לדחיפה, למנוע. המחמאות הן הדלק הישן והטוב, המזין ומניע, הנותן את הכוח לעמוד בקשיי השגרה, להאיר אותן ברוח של חפץ ונינוחות. את הדלק הזה חייבים לחדש כל הזמן, למלא את המיכל ולדאוג שיהיה בו מספיק.  לעיתים לא נבין מה קורה לילד או לבחור פלוני, מדוע, ללא כל סיבה גלויה לעין, יש אצלו ירידה. אך יתכן מאוד שהדחיפה שהיתה לו פשוט נחלשה. מי רואה אותו? מי יודע כמה הוא מתאמץ? למי חשוב אם הוא מצליח או לא? אל נמנע את ההערכה מן האנשים הסובבים אותנו; כולנו זקוקים לה.

היום מקבל כל עובד הזמנה להשתלם ביחסי ציבור, משום שיחסי ציבור נכונים מקדמים את העסק. מנהלי מפעלים לומדים על כך שרק הערכה והבעתה על ידי מחמאות ישמנו באמת את גלגלי המפעל שלהם. המשכורת היא משכורת, ואין להתעלם מכוחה ואף לא מאיום הפיטורין העומד לנגד עיניו של כל עובד המתפתה 'להתפרפר', ובכל זאת, המוטיבציה שנוסכות מחמאות עובדת הרבה יותר, ומפיקה הרבה יותר. גם תלמיד ישיבה שבא אליה על מנת לגדול בתורה, גם אברך כולל שאף אחד לא הכריח אותו לשבת במסגרת זו שהוא יושב בה, גם הם יתמידו עוד יותר בכוחה של איזו מחמאה טובה על התמדתם. למרות שהם יודעים שהם לא עושים טובה לא למשגיח ולא לראש הכולל בהתעלותם שלהם בלימוד ובכל זאת, זהו טבעה של המחמאה, שהיא דוחפת ומניעה קדימה. ואם כה רבה חשיבות המחמאה לכל איש, על אחת כמה וכמה שהיא תתרום לעזר כנגדו; לאשה - שבמהותה הצד הרגשי יותר דומיננטי בה.

המחמאה כמשכנעת
השל"ה הק' באר את הפסוק: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" באופן זה: אל תוכיח אדם על ידי שתאמר לו שהוא "לץ" כי כך לא יקבל. "הוכח" ואמור לו "לחכם" - שהוא חכם - ואז "ויאהבך" - יהיה מוכן להשתכנע. בגישה שתפנה לאדם ובאופן שבו תראה אותו תלויה קבלתו את דבריך. זהו יסוד עצום וחזק. בשביל להשתכנע שדעתו של הזולת עדיפה צריך האדם שמן הצד השני לשבור בתוכו את המחסום העשוי מן הפחד שמא ביטול דעתו הוא ביטוי של חולשה. עצם הנכונות להאזין ולשמוע את דעת הזולת באמת, ללא הפחד הזה, אינה יכולה לבוא על רקע מזלזל. אנו חייבים להביע בפני מי שעומד בפנינו שאנו מעריכים אותו לפני הכל ולבטא זאת על ידי מחמאה כנה ואמיתית. מורים ומדריכים שמשכילים להעניק את ההרגשה שתלמידיהם חשובים בעיניהם, יקרים ומכובדים, מצליחים להביאם להישגים רבים מאוד. וכך בכל מישור בין אישי שהוא.

המחמאה כמקשרת
המחמאה היא הענקה רגשית ותורמת לקשר. בהעניקך שבח לזולת, ברוממך את רוחו בדברים נאים המשמחים אותו, נמצא חלק ממך בתוכו, וכל זה מקשר מאוד. אדם נהנה להימצא בתוכה של חברה האוהדת ומעריכה אותו. יש הרבה דברים שעשויים לקשר בין אנשים: השתייכות לאותה המסגרת, עשייה ועיסוק משותף, וכו'  אך כל אלו הם כאין וכאפס לעומת הקשר שיוצרת בינינו הרגשת הערכה והבנה הדדית. המעניק את המחמאה יוצר וגורם לחיזוק הקשר. ושניהם נהנים ממנה - לא רק מקבל המחמאה, כי אם גם הנותן. מבטו של המחמיא מתמקד בדברים הטובים של זולתו, וגורם לו לחוש שטוב לו בהתקשרות זו, ובנוסף, חש סיפוק בגין החסד שקיים - חסד שקל עד מאוד להבחין איך הוא מתקבל בשמחה ותורם.