מאת: טו"ר צבי גלר, חבר הנהלת לשכת הטוענים הרבניים 050-7664874
והרה"ג יהושע זאב זנד מחבר הספרים ברכת-בנים, נתיב המשפחה, נתיב הכתובה, נתיב האירוסין ונתיב השידוך.
בין יתר החיובים שחז"ל הטילו על הבעל היא המצווה לשמח את האשה, כפי שלמדנו מדברי חכמים בגמ' (ראש השנה דף ו' ב'): אשה – בעלה משמחה, ובזה זוכה שהשכינה והברכה מצויים בביתו. חז"ל הטילו את המצווה לשמח את האשה על הבעל, מכיוון שירדו לשורש נשמתה של האשה שחלים עליה שינויים פיזיים ונפשיים בזמנים מסוימים בנוסף למטלות הכבדות של צער הלידה וצער גידול הבנים, וקשיים נוספים שמדרך הטבע לעיתים יכולים להביא לידי מרה שחורה ועצבות. לפיכך ציוו חז"ל על השמחה המביאה לשלווה ולרגיעות, ומאפשרת לכל אחד מבני הזוג למלא את תפקידו בשלמות. בכוחה של השמחה למתק את המרירות שמצויה בחיים כמו שכתוב (ישעיהו נ"ה י"ב) "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון", ופירושו על דרך החסידות "כי בשמחה תצאו" – כשבני הזוג בשמחה, אזי יצאו מכל בעיותיהם "ובשלום תובלון" אז יזכו לשלום עם עצמם ועם כל אשר להם.
השמחה מביאה את האדם ליכולת להסכים עם זולתו ולהטיב עימו. כאשר כל אחד מבני הזוג מרגיש את חברו ומסייע לו באהבה, בכך מצליחים בכל עניניהם כל ימי חייהם, כמו שאמרו חז"ל (מדרש קהלת רבה, פרק ד'): "טובים השנים – איש לאשתו, מן האחד – זה לעצמו וזה לעצמו". על בני הזוג להגיע לדרגה כזו של הרגשה כי שניהם תלויים זה בזה, ואי אפשר להם להפרד, כמאמר חז"ל (ירושלמי, סנהדרין, פרק ג', הלכה ו'): אשה כבעלה ובעל כאשתו, ובגמ' (מנחות דף צ"ג ב') אשתו כגופו; ואי אפשר להפריד בין האיש והאשה אשר הם אחד, זאת כמובן, אם מתנהגים הם על פי חוקי ודיני התורה הקדושה.
גם לאיש בביתו באופן אישי, פסק רמב"ם את ההנהגה בעניין מצב הרוח (הלכות דעות, פרק ב' הלכה ז'): "לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לעברה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון ולא עצב ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה ממעט בעסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו, ולא בעל קטטה ולא בעל קנאה ולא בעל תאוה ולא רודף אחר הכבוד, כך אמרו חכמים הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, כללו של דבר ילך במדה הבינונית שבכל דעה ודעה עד שיהיו כל דעותיו מכוונות באמצעות, והוא ששלמה אמר פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו".
במקרה ההפוך שבעל מצער את אשתו, נפסק (בשו"ת תשב"ץ חלק ב סימן ח) שהבעל יכול להיות מחוייב בגט. וכך כתב: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול ... וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, שכופין אותו להוציא וליתן כתובה שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום ... ואם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית הדין ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות".
ניתן לסכם את הדברים ולומר כי רבות הן התוצאות השליליות והקילקולים שהכעס גורם, עד כדי שנפסק בתשובת מהר"ם (סימן תתנ"ג) ובספר אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סימן פ"ה)לגבי עניין דומה: "אם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד יגרשנה ויתן לה כל כתובתה". מאידך השמחה מביאה ברכה והצלחה לבית היהודי ובכוחו של כל אחד מבני הזוג לקיים את הבחירה "ובחרת בחיים" – חיים של אושר ושמחה.
לתשומת ליבכם, מאמרים אלו אינם מהווים תחליף לייעוץ משפטי, אינם מהווים חוות דעת משפטית, ואין אחריות למסתמך עליהם. בהחלט יתכן שעובדות או הלכות משפטיות שונות ישנו את האמור בהם. בנסיבות כל מקרה ספציפי חובה להתייעץ עם טוען רבני מומחה טרם נקיטת כל צעד בעל משמעות משפטית. כמו כן המחבר אינו לוקח על עצמו לעדכן מי מהמאמרים המופיעים במדור זה ויש לבדוק כל עניין לנסיבותיו במועד הרלוונטי