חודש אדר הוא חודש של מהפכים "ונהפוך הוא". המהפך המשמעותי הוא זה שחשף מהלכים אלוקיים חיוביים שהיו נסתרים על ידי מציאות מאיימת וקשה.
זהו בעצם כוחו של העידוד. ביכולתו לגרום למהפכים המגלים באדם טוב פוטנציאלי פנימי ונסתר.
על היכולת האדירה הטומנת בחובה מנוף לחיזוק והעצמה – במאמר הבא.
כילדים או כמבוגרים, כולנו זקוקים לעידוד, אך אצל ילדים העידוד הוא תנאי קיומי להתפתחות בריאה ולמימוש כוחות פוטנציאלים. במילה עידוד חבויה המילה עוד. כל דבר המוסיף לערך העצמי של הילד, לאמון בכוחותיו החיוביים, לאומץ ליבו ולביטחונו העצמי הוא בבחינת עידוד. התינוק נולד אל תוך עולם של מבוגרים. הוא מוקף אנשים יודעים, מיומנים ומנוסים. כמה אומץ לב נדרש לו על מנת לצעוד את צעדו הראשון, כמה כוחות נפש הוא מקבל מתרועות בני משפחתו ומהזרועות הפשוטות לקבלו למרות מעידותיו. אלמלא הסביבה המעודדת, ספק אם היה מגייס כוחות לקום אחרי כל הנפילות שהוא חווה בהתהלכו לראשונה לאורך החדר.
הלוואי ודגם זה, המוצלח, היה מלווה את הילד בהמשך חייו, אך לא כך פני הדברים. ילד רוצה מאוד להיות עצמאי. הדבר טבוע בו כחלק מהתפתחותו הטבעית. אך אנו מיומנים יותר, זריזים יותר ותמיד ממהרים. על כן לא נוכל לאפשר לו להתלבש לבד כי הוא מסתבך בשרוול, נועל הפוך את נעליו, ומלכלך את כל הסביבה ברצותו לאכול לבד. כמה חשוב למשל, לאמן אותו לנעול נכון את נעליו כמשחק אחר הצהריים כאשר איננו לחוצים. כמה גאה הוא יהיה כאשר יצליח לבדו למרוח את הפרוסה אחרי ארוחת הערב אותה ייקח לגן למחרת. מפתיע כמה מוקדם אפשר לגייס ילדים צעירים לקפל כביסה ולעזור לערוך שולחן וכמה הדבר מחזק את תפיסת עצמם כבעלי מסוגלות. כל אלו הן פעולות של עידוד כי הן מאפשרות לילד לצמוח מלכתחילה כבעל ערך וכתורם. עד כמה תתחזק אז גם תחושת השייכות שלו, שהיא כל כך בסיסית לצמיחתו הבריאה והמאושרת.
עד כאן מופיע העידוד כפעולה פשוטה שמספיק לגייס עבורה תשומת לב ולבצעה. אך פעולת העידוד יותר מסובכת כאשר ילדים נכשלים, מציקים, כועסים ומסרבים להישמע לנו. חשוב לדעת שילד המסרב לשתף פעולה, או נכשל שוב ושוב במשימותיו, לרוב הוא חסר אמון בעצמו ומיואש מלהצליח. דווקא הוא זקוק למלוא חופניים עידוד למרות שהתנהגותו מקשה עלינו לעשות זאת. כשילד בגן עדין משרבט ואינו מצייר, אתבונן בתשומת לב בדף ואדגיש את יְפי הצבעים שבחר ולא אסתפק בסתם "יופי!" כדי לצאת ידי חובת עידוד. כאשר ילד בכיתה א' אינו מצליח או מתרשל מלעצב נכון את האותיות, אחפש את האותיות הבודדות הנכונות, ואשבח אותו על צורתם. כאשר הוא מביא תעודה עם ציונים בינוניים ומטה, אחפש את הציון הגבוה ואציין כמה אני שמחה שהוא אוהב מקצוע זה. אשאל אותו אם יש מקצוע נוסף שבו היה רוצה להצליח ואדוּן איתו בדרכים לעשות זאת. עידוד פירושו לבנות על החוזק ולא על החולשה.
גם כשעלינו להעיר לילד, ואפילו כשעלינו לתת לו לשאת בתוצאות מעשיו, חשוב לדעת להפריד בינו לבין המעשה. נאמר לו שאסור לשקר, ששקר זה דבר פסול אך לא נקרא לו שקרן, ולא נאמר לו שהוא "ילד רע" על שהוא הרביץ לאחותו אלא שלהרביץ זה דבר רע, ואילו הוא - ילד טוב שביכולתו לבחור לא להרביץ. כמובן שלא נאפשר לו להרביץ ואפילו נוציא אותו מהחדר אם יש צורך בכך, אך לא נפסיק לראותו כילד טוב, שבחר הפעם כך, אך הוא בודאי יוכל לבחור אחרת בפעם הבאה. כדי לעודדו לבחור אחרת נתאמץ לחפש את הרגע בו הוא משחק יפה עם אחותו ונעלה את המעשה הזה על נס, נאמר להם, דווקא לשניהם," כמה נפלא שאתם משחקים יחד ללא מריבות", נשאל אותם באותו ערב: "מה עשיתם שהצלחתם לשחק כל כך יפה? אולי כדאי כך לעשות גם בפעם הבאה?" כאשר נראה ילד שמוותר על משחקו לטובת חברו, נאמר לו עד כמה אנו מעריכים שהוא התגבר וּויתר, ואף נציין באוזניו שוויתור אינו דבר קל גם לנו כמבוגרים.
העידוד הוא זיהוי מאמציו של הילד גם אם הוא לא תמיד מצליח בתוצאות, המילים שאומרות "לא נורא נלמד מהשגיאה/ מהכישלון ובפעם הבאה תצליח יותר" משמעותן היא "אני איתך, ומאמינה שביכולתך להצליח". העידוד הוא האופן בו אנו רואים את כל הטוב הגלום בו גם אם עדין הוא אינו מחצין אותו בהתנהגותו. אם הוא יזכה ל"השקיה מעודדת" מסוג זה יגיע הזמן שכל הטוב הזה ינבט, יצמח ויוכר גם מבחוץ לאורך זמן. עצם "העין הטובה" הזו והאמון בכוחותיו, הם המאפשרים לנס הזה להתרחש, שכן הוא יודע שגם אם הוא עצמו התייאש מלהצליח, יש מי שמאמין שהוא מסוגל. דומה הדבר לפעוט שנופל: לרוב הוא יסתכל על אמו, אם הוא רואה אותה מבוהלת ודאוגה הוא מיד יפרוץ בבכי מר, אך אם היא רגועה ומעבירה מסר שהוא יכול להתגבר על המכה הקטנה, הוא אכן יעשה זאת, יתרומם וימשיך במשחקו כאילו כלום לא קרה. כך ביחס לשאר "הנפילות", הילד מסתכל על הוריו כדי לדעת האם הוא עדין בעל ערך ואהוב. הדברים אמורים במיוחד כאשר יש לנהוג בו בתקיפות, דווקא אז אסור לנו לשכוח את ערכו הבסיסי והחיובי.
נסיים בדבריו של ר' נחמן מברסלב -בליקוטי מהר"ן רפ"ב- שמסביר את הפסוק "אשירה לה' בחיי אזמרה לאלוקי בעודי": יש ללמד זכות על כל אדם ואפילו על רשע גמור בגלל נקודת העוד שבו, שהיא הערך המוסף האלוקי שבו, בה אי אפשר לפגום וממנה ניתן לעודד כל אחד ואחד.
רבי נחמן מוסיף שלמידת זכות מעודדת זו, היא אפילו בין אדם לעצמו והרי מי כמונו יודע שכהורים וכמחנכים, אנו זקוקים להרבה עידוד על מנת שנוכל תמיד להיות המעודדים והרואים בעין טובה את ילדינו ותלמידינו. הבה נעניק זאת גם לבני בתינו.