מ'גלות' ל'גאולה' בקן המשפחה
הניסיונות הקשים ביותר לשלום הבית הם המריבות הפורצות לעיתים בין בני הזוג. מתוך אווירה של שקט ושלווה מגיעים בני הזוג לסערה רגשית וקולות מוגברים. מה שעשוי להתחיל בתמימות כחילוקי דעות סבירים וכמחלוקת לשם שמים, יכול להידרדר למריבה המרחיקה את השניים זה מזו. התהליך כואב ומתסכל ומעלה שאלות קשות. אחת מהן בהחלט יכולה להיות: למה ה' עושה לי את זה?
גם בני ישראל במדבר עברו ניסיונות קשים ב-'זוגיות' החדשה עם הקב"ה. הקשר הזוגי החל מאז בא משה בשם ה' והציע להם להתחבר אל ה' דרך תורה ומצוות. ה-'שידוך' לא היה קל וחלק. בפרט במדבר, היו ששאלו "למה העלתנו מארץ מצרים למות במדבר הזה"? התשובה הנצחית של משה רבנו הייתה: תראו שהוא יצילכם, רק חזקו ואמצו באמונתכם.
אחד הניסיונות הקשים בהם ניסה ה' את עם ישראל היה מיד לאחר הניצחון האדיר על המצרים בים סוף. זה היה המבחן הקשה של "מי מריבה". במשך שלושה ימים הלכו במדבר ללא מים. מצבם היה לחוץ מאד, בפרט שלא הייתה שום וודאות שאכן יגיעו למקור מים חיים. לבסוף הגיעו לבריכת מים טבעית, אך השמחה האדירה התהפכה לאכזבה צורבת - המים היו מרים! המוות נראה כעת ממש קרוב. הייאוש תקף, והם באו בטרוניה אל משה רבנו ואל ה'. רק לאחר שמשה עשה כדבר ה' והשליך עץ מר למים, נעשה נס, המים נהיו מתוקים והעם הרווה בשמחה את צימאונו.
המצב הנפשי של עם ישראל לפני הנס היה מצב של "גלות". כלומר, הם היו רחוקים מהחיבור המחייה עם ה', השכינה הייתה נעדרת. במקום שמחה ואהבה שהם ביטוי לחיי הרוח כשחשים בקרבה אל ה', היו שרויים בבדידות רוחנית, בכעס ובדאגה עד כדי חרדה. אך כשזכו לנס המתקת המים, שוב חזרו להאמין, לחיות בקרבה של "שויתי ה' לנגדי תמיד". המעבר הזה מבחינה נפשית נקרא "גאולה". עד הגאולה הסופית בימות המשיח, נאלצים אנחנו לעבור מגלות לגאולה ושוב לגלות ושוב לגאולה בכדי לתקן את כול מה שנגזר עלינו לתקן. כך גם ברמה הזוגית, יש מצב של גלות וגאולה ושוב גלות ושוב גאולה: המריבה הזוגית, המתפרצת בהפתעה, מקבילה לניסיון של עם ישראל במי מריבה. כשרבים בני הזוג עולים רגשות של ייאוש וכעס בדיוק כפי שחשו בני ישראל כשהאמינו שמי שתמך בהם ונתן להם ולבני ביתם כעת זונח אותם. הרי נדמה להם שעוד מעט וימותו בצמא. השינוי ברגשות הוא קיצוני: השמחה מהצלת ה' בים סוף, והשלווה הבאה בעקבות הגאולה הגדולה, פתאום נעלמו. זהו ביטוי לחורבן הקשר הקדוש עם ה' ובמצב ירוד כזה אין שום קשר של חיות, אהבה ושמחה. מה שנותר מן הקשר של תקופת הגאולה הינו כעת טענות מתוך כעס ורגשות ניצול ומסכנות, החיבור הקדוש נהפך לניתוק של כאב. ואלו התחושות הקשות אותן חווים בני הזוג בעקבות המריבה.
יש באפשרותו של כל זוג להחיש את הגאולה ולקצר את הגלות ככתוב "בעיתה אחישנה". המעבר בין מרירות הגלות למתיקות הגאולה תתאפשר כמעשה משה, על ידי זריקת עץ שענפיו מרים, לתוך המים: עצם המריבה היא מרה. הנטייה הטבעית היא להתרחק מהרגש של כעס ופגיעה. על כן מתכנסים שני בני הזוג כל אחד לפינתו ונמנעים מלדבר. יש תקופה של 'מלחמה קרה', תקופת ה-'ברוגז'. כל צד מהרהר אל לבו עד כמה הוא מסכן והצד שמנגד לא צודק. הזמן עושה את שלו והרוחות נרגעים עד שבני הזוג בהדרגה חוזרים לשגרה. אך הטעם המר נותר בלב, ועל כן אין הפיוס מלא. הפתרון לסילוק המשקעים הוא: לדבר ולשוחח על מה שקרה. רצוי שהצד האמיץ יותר לא ימתין הרבה, אלא יקום ויגלה את הכאב שבלבו. דווקא חשיפת הרגש הכואב חשוב בשלב זה ולא חזרה על תוכן המריבה. אין זה קל למי שנפגע לספר לפוגע עד כמה הוא פגוע, ללא שחוזר וטוען את טענות הצדק לשיטתו. אך התנהגות שכזו היא שתביא את ה"נס" הגדול: הקשר בין השניים חוזר להיות עמוק ונקי מרגשות הכעס והכאב.
לחוות את הנס של המתקת 'מי המריבה' בין איש לאשתו זה לחוות גאולה פרטית. ככל שזוכים בני הזוג לחזור ולפתח מיומנות בתהליך הזה, חוזרת השכינה לשהות בבית יותר ויותר. במקביל לחיזוק הקשר ושלום הבית הפרטי, חוזרת השכינה לכלל ישראל ומתקרבים באמת לגאולה הכללית, שתבוא בעז"ה במהרה בימינו, אמן!