"זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה' ב')
שואל המהר"ל, מדוע ברא את שמם אדם? ועונה – כי מן האדמה נוצרו. והרי גם הבהמה נוצרה מן האדמה, ומדוע לא נקרא שמה אדם?
לאדמה יש תכונה: להצמיח. האדם נברא עם התכונה הזאת. תכונת ההצמחה נטועה באדם, אותה התכונה שיש באדמה – יכולת ההצמחה. חז"ל מדברים על הצמחת מידות, הגברת הטוב, העצמת האור, הארת הפנים, שליטה על המידות הקשות כגון כעס, זלזול, עזות וכו'. אלו התכונות שהאדם אמור ויכול והצליח ולהצמיח, אלו תכונות שהבהמה חסרה אותן. "ויקרא שמם אדם" – רק כשהם ביחד, כזוג מתעוררת היכולת להצמיח את התכונות הטובות והמאירות, לכן ויקרא שמם אדם – יכולת הצמחה כמו האדמה. מידות ומידות, שלמות בזוגיות, זו כל תורת התקשורת הזוגית. מסגרת הנישואין ממריצה את האדם לרכוש מידות שהיה חסר בחיי הרווקות.
ישנם שלושה ערוצי תקשורת מרכזיים בחיי הזוג, ומתוכם מתפצלים תת ערוצים נוספים, אך שלושה דומיננטיים מוכרים וידועים: ערוץ התקשורת הראשון שאליו צריכים לשאוף ולהגיע הוא תקשורת ברמה של דיאלוג: שני אנשים אשר מאפשרים לכל אחד מבני הזוג להביע עמדה ורגשות וזאת ללא הפרעה, וכל אחד עושה נסיון ומאמץ להבין את הצד השני. הקשבה הדדית אוהדת עם הבעות והנהונים, כלומר אני משדר שאני מקשיב ומבין וזה חשוב מאוד בתקשורת הזו. בדיאלוג, מעלים אפשרויות לפתרון הבעיה, מנסים למצוא פתרון אמיתי המתאים לשינוי עם רצון לשפר ולהתגבר על המשבר (ואין זה חשוב אם המשבר הוא גדול או קטן). יש עניין משותף ומוסכם להגיע לכלל פתרון הולם. בונים יוזמה להגיע להסכמה משותפת ומחפשים דרך לפרק את הבעיה העומדת על הפרק. אין כאן רצון להציק, להאשים או להזיק. בדיאלוג, המהות של "אני מנצח" אינו עומד כמטרה. אנו באים בידיעה ומחשבה שאני הולך לשמוע ומוכן לקבל השפעה. כשמדברים, מתמקדים בשיחה על הדברים העכשוויים בלי לגלוש לנושאים אחרים. זה יכול להיות נושא כאוב אך מדברים על הנושא, לא נותנים סחף להבערת אש, לא מזכירים נשכחות, לא נכנסים למערבולות שיעמיקו קרע, השיחה ספציפית לנושא הנדון, מתמקדים ותוקפים את הבעיה ולא תוקפים אחד את השני. הדיאלוג מתנהל בטונים נמוכים, באווירה רכה, ללא תוקפנות, ללא ביקורת פוגענית ועלבונות, ללא האשמות וללא רוגז. מביעים רגשות חיוביים. מתקבלת אווירה של "אפשר לשוחח" ומקבלים החלטות ביחד. יצירת דיאלוג זה פיתוח תכונה משותפת של ניסיון לתיקון. ניסיון לתיקון זה לעשות משהו כדי לעצור התפרצות, להפעיל מעצורים. לצעוק זה לא ניסיון תיקון, זה חומר בעירה. דיבור רך הוא נסיון תיקון. אמירה כגון: "תן לי לדבר עד הסוף בבקשה" זה נסיון תיקון. הדיאלוג, אם הוא מתנהל נכון, יוצר דרך בונה, קוטל דרך הרסנית ומזיקה. צריך להתאמץ ולתרגל זאת פעם ועוד פעם, הרבה פעמים ובסוף זה מצליח, זה פתרון נהדר וטוב לבניה, לאיזון וליצירת קשר טוב.
הערוץ השני בתקשורת נקרא ויכוח. בויכוח כל אחד מנסה להציג את העמדה שלו ללא ניסיון להבין את השני. בויכוח יש מעט הקשבה, כל צד חושב איך לסתור את הצד השני, ההקשבה מוגבלת מאוד ועם התמקדות בבניית התקפה והאשמות. בויכוח, כל אחד רוצה לכפות את רצונו ופתרונו על השני וכל אחד רוצה לפתור את הבעיה בדרכו שלו. כל אחד רוצה לזכות "ולהרוויח" בכל מחיר. בויכוח יש פרץ רגשות, כמה נושאים עולים ביחד: מפריע לי זה...וזה...וזה...וכו'. בויכוח השיחה מכלילנית, נוטים להשתמש במושג: אתה תמיד כך וכך... אתה אף פעם לא... אתה תמיד חושב ש... וכו'. בויכוח האווירה לא נעימה, יש תחושת מצוקה, חרדה ואי נוחות, ניתן לומר שהאווירה היא מאיימת. בעת ויכוח ישנה אפשרות להגיע לאחד משני מצבים: או לחזור לשפיות ולהגיע לדיאלוג או למצב שהוא הערוץ השלישי והקשה מכולם: מריבה. במריבה יש התעלמות מוחלטת מהני ומעמדותיו ורצונותיו, אין כללי הקשבה, מדברים ביחד, יש עליה לטונים גבוהים וצעקות ויש אלימות מילולית. כל אחד רוצה לכפות את רצונו ופתרונו ללא שום פשרות, "אין שום דרך אחרת בלתי הפתרון שלי". יש נטייה להעלות דברים מהעבר כולל משפחה: אמך, אחותך, את כמו... וכו'. במריבה, העוצמה גבוהה, הנושא העיקרי הלך לאיבוד, מאבדים את המיקוד. במריבה, אין מקום להבעת רגשות, יש פוגענות קשה, זילזול והתבטאויות חריפות, מחפשים איפה להכאיב, וכמה שיותר. מאבדים שמחת חיים.
כדאי שכל זוג יבדוק את ההתקשרות שלו לפי הכללים שנכתבו כאן וינסה לצעוד יחד למעלה במעלה הדרך אל הדיאלוג. זה אמור להיות נקודת מטרה שצריכים להגיע אליה, שצריכים לשאוף להגיע אליה, גם אם זה קשה והדרך אכן קשה אך המאמץ תמיד מניב תוצאות חיוביות. וזוג שמתקשה בכך, עבורו הוקם איגוד ינ"ר, כדי לעזור ולסייע למי שפונה וזו לא בושה לפנות ולבקש ייעוץ, להיפך זהו נסיון תיקון אמיתי ורציני ביותר.