בעולמנו הפוסט מודרני מרבים להשתמש בביטוי "האחר" על מנת לציין את הזולת, שכולל את כל מי שאינו אני. במפגש של האני עם "האחר" נדרש מהאדם "לצאת" מעצמו ולהיפגש פנים אל פנים מול אתגר ממשי: אדם אחר אשר כמוהו רואה, שומע, מרגיש, חושב אבל בדרך הייחודית לו.
אחד מול השני עומדים להם בני אדם, מושיטים יד על מנת ליצור חיבור וכך להתגבר על הלבדיות המאיימת. מעטים הם הזוכים לחצות את החלל המפריד ביניהם ולחולל יחד את פלא החיבור ללא עמל ויגיעה. רובנו עמלים קשה, אך הזוכים לכך - "שכינה ביניהם".
בסיפור הבראשיתי של בריאת האדם וחוה אשתו, אנו רואים כיצד הבורא אשר ברא את האדם יחידי בעולמו יוצר את המצב הבלתי אפשרי של הלבדיות ובורא לו תרופה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב' י"ח).
"אדם בתוך עצמו הוא גר" שר המשורר, והוא אכן שם נמצא בתוך עצמו בלבד. כל ראייתו את המציאות היא אישית, סובייקטיבית וצרה. מתוך עצמו הוא יוצא ואל עצמו הוא שב. ללא מפגש עם האחר עולמו נשאר צר, נעול וחתום. אדם במצב כזה אינו יכול להכיל שום דבר פרט לעצמו. היציאה מה"אני" מתאפשרת אך ורק כאשר הוא עומד מול הזולת אשר מזמין אותו לבקר בעולמו וכך להכיר "מחוז" חדש.
המפגש האופטימלי והאינטנסיבי ביותר עם האחר הוא המפגש הזוגי. שם - במקום בו השותפות היא מוחלטת - נולד הסיכוי לצאת מהריבוע האישי, שכולא אותו, אל המרחב הבין האישי.
היציאה מהמקום האישי אל המרחב הבין אישי הוא אינו מסע קל. הוא דורש מאיתנו עבודה בשני כיוונים: האחד פיתוח כישורי הקשבה והשני פיתוח כישורי דיבור. שניהם עוברים דרך שכלול כלים של מודעות ורגישות, מודעות לעצמי ורגישות לזולת.
כאשר בעלי היה מסביר לי כיצד להגיע ממקום למקום דרך מינוחים מקובלים כמו "את הולכת עד סוף העליה פונה שמאלה ובירידה ימינה" לא הייתי מבינה את הסבריו, הוא היה מסביר שוב ושוב בקוצר רוח ואני הייתי חשה מתוסכלת וחסרת אונים. כל זה נמשך עד אשר קלטתי שזו לא הדרך בה אני מתניידת במרחב. גדלתי בעיר מישורית בחו"ל ומושגים של עליה וירידה כלל לא נרשמו בזיכרון החזותי שלי כקודים להתמצאות. גייסתי את כושר הדיבור שלי והוא את כושר ההקשבה. בעלי למד משהו חדש, וגם הכיר אותי פתאום יותר. מאז, הסבריו כללו שמות של רחובות וסימני דרך אחרים. רק כאשר הצלחתי להיות מודעת לקושי שלי עם הסבריו, הצלחתי להבהיר לו כיצד לעזור לי. רק כאשר הוא הקשיב למה שמתרחש בי הוא הצליח לעזור לי. לא היה כעס, ולא תסכול.
כשאשה כועסת על שבעלה מאחר להגיע הביתה ומאשימה אותו כאשר הוא נכנס, היא אינה משתפת אותו בקושי שלה עם האיחור: ההמתנה הארוכה, אולי הדאגה ואולי שיבוש תוכניות שהיו לה, על כל זה היא מדלגת, אך אם היא תשכיל לשתף אותו במה שמתרחש בתוכה כאשר הוא מאחר, יתכן מאוד שהוא יתחשב בה בפעם הבאה ואם הוא לא יצליח, מן הסתם יתנצל ויסביר מה עיכב אותו, כי הוא הקשיב ושמע ממנה עד כמה הדבר מקשה עליה. היא תרגיש שהוא מבין את קשייה ומשתדל, אך היא גם תבין שהאיחורים אינם מחוסר התחשבות, ולרוב נובעים מאילוצים.
כאשר אבא מרשה ממתקים ואמא לא, סביר להניח שהבעל יחשוב שהיא אמא קשוחה ולא רכה, והיא תחשוב שהוא ללא עמוד שידרה ואינו מבין בענייני בריאות. אבל כאשר שניהם ידברו על כך וינמקו את גישתם, מן הסתם תמצא הפשרה שתתחשב הן בבריאות והן בצורך לזרום עם הילדים.
מדוגמאות פשוטות אלו ניתן ללמוד רבות על כל מפגש עם האחר. אדם פועל מתוך עצמו, רואה את המציאות בעיניים הסובייקטיביות שלו ואינו מודע כלל לנקודות ראותו ותחושותיו של האחר. כשאדם בטוח שדברים צריכים להיעשות אך ורק כפי שהוא מבין וחש הוא אינו נותן מקום לשום הסתכלות אחרת, לשום תחושה שונה.
אם נשכיל להזמין את השני לבקר בעולמנו ובמקביל נלמד אנחנו לבקר בעולמו, דרך דיבור על מה שמתרחש בתוכנו והקשבה למה שמתרחש בתוכו, עולמנו הפנימי יצמח ויתרחב וצעדינו יתקרבו אל האחר- אל הזולת. כאשר חיים יום אחרי יום בשותפות אינטנסיבית, עומדת לפני בני הזוג אחת משתי האפשרויות: או שכל אחד נשאר בד' אמות של חוסר ההבנה שיגרום מהר מאוד לתסכול והתרחקות של בני הזוג זה מזה, או שמרחיבים את המבט, לומדים להכיר, דרך דיבור והקשבה, את עולמו של השני, את נקודות הראות שלו, את רגשותיו, והזוגיות יוצאת נשכרת.
ניתן לסכם ולומר שכאשר האדם מפנים שבן זוגו, ה"אחר", הוא ההזדמנות לצמיחה ולהרחבה תוך אישית, הדרך אליו סלולה וקלה הרבה יותר. וכך מסכמת התורה את הנושא: "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא שמם - אדם..." (בראשית ה', ב')