שלום, אינני רוצה להרחיב אבל הייתה לי ילדות קשה בית מתפרק ועוד ועוד ועוד... מאז שאני זוכר את עצמי תמיד במקומות סואנים ושמחים כגון 'מתנפחים' בהם מופעלת מוזיקה בווליום גבוה כשכולם מקפצים ועליזים - תמיד הייתי מרגיש בודד ומסכן ושונה מכולם עם חוויות שונות מכולם ומשפחה שונה ומאז אני חיי יום יום עם רחמים עצמיים. לפעמים במודע לפעמים שלא אבל בפועל במבט לאחור על חיי אני שם לב שכל הזמן הייתי חסום ולא יכולתי להתרכז כמו שצריך ולא הייתי נהנה נכון ולא חושב נכון ובכלל לא חיי כמו שילד צריך לחיות. עד כאן העבר, אבל מה בנוגע לעתיד??? זו המציאות שלי והיא הייתה יכולה להיות אחרת אבל היא לא! איך מתמודדים עם התסכול ותחושת הרחמים העצמיים. אני לפעמים מצליח להרגיש פתוח, זורם ומנותק מהרחמים העצמיים ומרגיש רגיל כמו כולם אבל זה לא מחזיק הרבה זמן מעמד וכבר נמאס לי לחיות יום יום שעה שעה עם תחושת מחנק בגרון. יש דרך להתמודד ולהיות באמת בחור כארז השמח בחלקו??? ו... מאושר? תודה רבה לכם מראש!