הנה בתרומת הדשן (סימן רנב). וכתב, דלא דמי למה שכתב הרא"ש בתשובה, שמותר לאשה נדה לשמש את בעלה החולה אם אין לו מי שישמשנו, דשאני התם שכיון שהוא חולה ותש כחו אין לחוש פן יתגבר עליו יצרו ויבוא להרגל עבירה, והיא אינה מרגילתו, מה שאין כן כשהיא חולה והוא בריא יש לחוש להרגל עבירה. ולכן אסור לו לנגוע בה אפילו באצבע קטנה. ושכן כתב אחד מהגדולים בשם גדול אחד, שאם האשה חולה והיא נדה ובעלה רופא אסור למשש לה הדפק, וכל שכן בנידון דידן, שהרי מישוש הדפק לאו דרך חיבה הוא כלל אלא דרך אמנות וכו'. עכת"ד. ובספר לקט יושר (חלק יורה דעה עמוד כא) הביא מה שכתב בחידושי מהר"ם קלויזנר, שאם אשתו נדה חולה אין להתיר בדבר קל לבעלה ליגע בה. ושכן אירע מעשה באשה שבעלה היה רופא ונשאל לחכם אם מותר לאחוז לה הדפק, ואסר החכם. וכן דרש מורי יצ"ו. ובליקוטי מהר"י אוברניק זצ"ל כתב, זכורני שפעם אחת היתה אשתו אנושה, ואמר לי אין לי רשות לנגוע בה מפני שאינה טהורה, שים ידך על פדחתה ותנסה לראות אם יש לה חום או קרירות, ועשיתי כן. ע"כ. אולם בשלטי הגבורים סביב המרדכי (פרק קמא דשבת סימן רלז אות ה) כתב, וזו לשונו: כתב הר"מ, שאותם שנזהרים מליגע בנשותיהם נדות כשהן חולות, זהו חסידות של שטות. מפי הרב ר' טוביה מברונא. והתרומת הדשן אסר. ע"כ. וכן הרמ"א בדרכי משה סק"ו הביא דברי השלטי גבורים הנ"ל בשם הגהה במרדכי, וכתב, שאף השערי דורא בהגהה כתב שיש מתירים גם כשהאשה חולה. ע"ש. וכן הובאו בפרישה (אות ה). גם הרדב"ז בתשובה (חלק ד סימן ב) כתב, (אחר שהביא דברי התרומת הדשן), שנראה לו שאפילו אם היא חולה בחולי שאין בו סכנה, מותר לבעלה לשמשה להקימה ולהשכיבה כיון שאי אפשר אלא בו, ואין לחוש שמא יבא עליה, שחששא רחוקה היא, מכמה טעמים, חדא שכיון שהגיע חוליה עד כדי כך שצריך אדם אחר להשכיבה ולהקימה, אין אדם מתאוה לבא עליה, ועוד שמכיון שהיא חולה ויש לה חולשה גדולה לא תניחנו לבוא עליה, ואין לחוש שמא יבוא עליה באונס. ועוד שאין זו דרכי נעם, שאף על פי שאין בה סכנה עכשיו אפשר וקרוב הוא שעל ידי שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבוא לידי חולי שיש בו סכנה, וכל שכן שיכול למשש לה הדפק אם אין רופא אחר זולתו, כי משוש הדפק אינו דרך חיבה כלל אלא דרך אומנות. וכן כתב בספר כפתור ופרח, שמותר למשש הדפק לאשתו נדה אפילו בחולי שאין בו סכנה, ואפילו יש שם רופא אחר אלא שאינו בקי כמו בעלה, ומשום דבעבידתיה טריד ואין לחוש שיבואו להרגל דבר. עכת"ד. ע"ש.
ובספר טהרת הבית (סי' יב) העלה שנראה שאין להקל בזה שלא במקום סכנה מכיון שמרן פסק בשלחן ערוך בסכינא חריפא שאם בעלה רופא אסור למשש לה הדפק, והיינו על כל פנים שלא במקום סכנה, ומשמע מסתימת דבריו שאפילו בשעת הדחק הדין כן, ואין לנו לזוז מהוראת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. (ובפרט שמקור דברי מרן השלחן ערוך מהראשונים, היינו הרשב"א בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קכז, והתרומת הדשן בתשובה סימן רנב בשם גדול אחד). ואף הרמ"א בהגה לא היקל אלא במקום סכנה, וכן פסקו הש"ך, והפרי דעת, והסדרי טהרה, והחוות דעת, והחכמת אדם, והמלבושי טהרה, והערוך השלחן, והצמח צדק והבית שערים הנ"ל. וכן כתב בספר מקור חיים (ס"ק סא), והוסיף, שהורו המורים שאף במקום סכנה יש להניח בגד דק על הדפק, ורק אז מותר לבעלה למשש הדפק על הבגד המפסיק, כשאין רופא אחר כמותו. ע"ש. ואף על פי שהרדב"ז נטה קו להתיר אף שלא במקום סכנה, ושכן כתב בספר כפתור ופרח. וכן כתב בשו"ת בשמים ראש (סימן קיח), אנו אין לנו אלא הפוסקים הנ"ל ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, שאין להקל שלא במקום סכנה. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק חלק ה (סוף סימן כז). ע"ש. ואף על פי שהגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (סוף סימן קטז) כתב להקל גם שלא במקום סכנה, אם אין שם רופא אחר הבקי כמו הבעל, וסמך בזה על דברי הרדב"ז הנ"ל. ע"ש. וכנראה שגם הגאון רבי חיים פלאג'י הסתמך על כך להקל בשעת הדחק, מכל מקום להלכה אין לנו להקל בזה נגד מרן. ואף לשמשה להקימה ולהשכיבה שלא במקום חשש סכנה, מאחר שמרן פסק בשלחן ערוך לאסור, (וכדעת התרומת הדשן סימן רנב הנ"ל), כן עיקר לדידן הספרדים ועדות המזרח שקבלנו הוראות מרן. ושלא כמו שכתבו כמה אחרונים להקל, ובכללם גם הגאון רבי חיים פלאג'י הנ"ל. וכן ראיתי להגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ג (סימן ת) שפסק, שאם האשה חולה בחולי שאין בו סכנה, אין לנו לזוז ממה שפסק מרן השלחן ערוך שאסור לבעלה ליגע בה כדי להשכיבה ולהקימה ולסומכה. ואם הוא חולי שיש בו סכנה, יש להקל בזה, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה. ואף על פי שהרדב"ז היקל גם בחולי שאין בו סכנה אנו אין לנו אלא דברי מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. ועל כל כיוצא בזה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו:). ע"כ. והניף ידו שנית כן בשו"ת שואל ונשאל חלק ז (חלק יורה דעה סימן קפא). ע"ש. ודבריו נאמנו מאד. ומכל מקום להושיט חפץ או תרופה או מאכל ומשקה מידו לידה, נראה שהדבר פשוט להיתר, שבמקום חולי אין להחמיר בהרחקות כאלה. ואף בנגיעה על ידי דבר אחר, כהנעלת מנעל והתרתו וכיוצא בזה, מותר לכל הדעות. (וכן כתב בספר בדי השלחן סימן קצה ס"ק קפו). וכן מותר להטיף לה טיפות עינים כשהיא חולה בעיניה ואין מי שיטיף לה אלא בעלה. ואם אין לו מי שיסייע לו לפתוח עיניה בשעה שמטיף לה טיפות עינים, יעשה כן בהפסק בגד, וכמו שכתב בשו"ת בית שערים (חלק יורה דעה סימן רעד). ע"ש. וכל שיש חשש שאם לא ישמשנה יכבד עליה חוליה ותבוא לידי סכנה, יש לדונה כחולה שיש בו סכנה, וכמו שמתבאר מדברי הרדב"ז בתשובה חלק ד (סימן ב). ע"ש.
העולה מן האמור: שאשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה לנגוע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה, ואפילו אם אין לה מי שישמשנה, שהואיל והוא בריא יש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויפייסנה ויבא עליה. אלא ישכור לה אחות לשמשה ולטפל בה כראוי. ורק במקום שיש חשש סכנה אם לא ישמשנה בעצמו, יש להקל. ולכן גם כאן באופן קבוע ליגע בה ולרחוץ אותה ושאר תשמישים אסור לעשות כן ויש לשכור אחות שתטפל בה אמנם כיון שמצבה לכא' מוגדר כחולי שיש בו סכנה כשאין מי שיטפל בה באופן אקראי יכול בעלה לטפל בה ושיתדל שלא ליגע בה רק ע"י כפפות להשכיבה ולהושיבה וכן למסור מיד ליד, אבל שאר טיפולים כהלבשה ורחיצה ועשיית צרכיה יש לעשות ע"י אשה. וה' ברחמיו ישלח לה רפואה שלמה.