שוב שלום לעדי, בפנייתך את מציגה את שאלתך מהמקום המשפטי שלה - האם אשה שנמענת מבעלה עקב קשיים רגשיים הקשורים עם כך שבעלה השפיל אותה נחשבת באופן זה ל"מורדת"? לשאלה כמות שהיא לא אתייחס שכן אינני משפטן אם תרצי תוכלי להפנות את השאלה באופן הזה למדור העוסק בשאלות משפטיות. אני דווקא כן רוצה להתייחס לשאלה מהיבט המקצועי וההלכתי. היהדות והשכל הישר מגנים בכל תוקף יחסי אישות שלא מתוך רצון הדדי. כשאני אומר רצון אינני מתכוון להסכמה במובן המשפטי של המונח אלא לרצון אישי ומנטלי - הסכמה איננה רצון! רצון הוא כזה המגיע מתוך רגשות אהבה הדדית - רגשות של קשר ושייכות כך שיחסי האישות הינם "יחסים" כלומר פעילות כזו הנובעת מתוך רצון הדדי לקבל ולהעניק ולא פעילות שהאחד מבצע בזולתו. הרמב"ם לימד אותנו בדרך של פסיקת הלכה שאת המצווה המיוחדת הזו עושים רק "ברצון שניהם ובשמחתם" - אותי הרמב"ם הזה מרגש כל פעם מחדש... יחסי אישות שנעשים שלא מתוך רצון הדדי ומתוך תחושות של ריחוק רגשי, לא די שאינם הוגנים ושאינם מוסריים, טבעם הוא שיגרמו לריחוק רגשי גדול יותר שישמשו כמחיצה וכתריס לאפשרות של רצון לקירבה בהזדמנות אחרת עד למצבים של "אוורסיה מינית" כלומר דוחיינות וגועל מכל העניין. חשוב אמנם לעשות הבחנה בין הימנעות בשל קושי רגשי לקרבה פיזית לבין הימנעות מאפשרות של פיוס מתוך רצון "להעניש" את בן הזוג. הענשה היא תגובה לא נכונה בכל מצב ובעניינו היא תגובה שגם אסורה מבחינה הלכתית. במכתבך את כותבת "האם יש לי זכות ללכת למקווה ולא להיות איתו, קשה לי ריגשית" כן! אשה איננה שפחה חרופה בידי בעלה! מי שברצונו לאכול ,ידאג מבעוד מועד להכין ולבשל את סעודתו - מי שהקדיח את תבשילו במו ידיו לא יתפלא על כך שלא יהא לו במה לשבור את רעבונו... כפי שכתבתי לך במכתבי הקודם פנו לעזרה מקצועית וטפלו בעצמכם. איחולי לכל הטוב והיפה, אלי בן סימון.