בשו"ע (או"ח ס"ד ס"ג) נפסק "לא יגע בידו קודם נטילה לפה, ולא לחוטם, ולא לאזנים, ולא לעינים". והמקור לכך הוא מהנאמר בתלמוד (שבת קח:) שרוח רעה שורה על הידיים של האדם הישן, כך שאם הוא נוגע באברים אלו קודם נטילה הוא יכול להזיקם. ובלשון הגמ' "יד לעין תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ וכו' יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס וכו'.
ולכן היה נראה שחובה ליטול ידיים למי שמתעורר מן השינה ורוצה לשמש, מכיוון שסביר להניח שתוך כדי תשמיש הידיים יגעו בידיים באברים המוזכרים.
אך מצינו שרבותינו הפוסקים המובאים בשע"ת (שם, ד"ה לא יגע) נחלקו האם המגע העלול להזיק הוא דווקא מגע בפנימיות האברים, כגון בתוך העין או בתוך הפה הוא שיכול להזיק, או אפי' מגע חיצוני יכול להזיק, וראה בספר כף החיים (שם ס"ק י"ח) שרוב הפוסקים החמירו בזה, שאפי' מבחוץ לאברים יכולה הרוח רעה להזיק ולכן צריכים לקום וליטול ידיים ורק אח"כ לשמש.
אמנם במקום שאין מים קרובים, או שאם יקומו ליטול ידיים ויחזרו מיד לחדר השינה עלולים להרגיש בהם הנמצאים בבית, אזי שאפשר לסמוך על הכרעת המשנה ברורה (שם, ס"ק י"ב) שבשעת הדחק מותר לנגוע באברים אלו מבחוץ, וישמשו מבלי לנגוע באברים אלו מבפנים.
ואמנם שלא רק האברים המוזכרים בשו"ע שהם הפה, החוטם, האזנים, והעיניים אסורים במגע לפני נטילת ידיים, אלא כל מקום בגוף שהוא מקום של נקב, בין נקב טבעי כפי הטבעת, ובין נקב שאינו טבעי כגון פצע, בכולם אסור לגעת לפני נטילת ידיים, ולכן אם משערים שתוך כדי התשמיש יגעו בנקבים אלו מוכרחים הם לקום וליטול ידיהם.
יש לציין שאם מתעוררים לפני עלות השחר ואז רוצים לשמש ואחר כך לחזור לישון, אזי שאפשר להקל בזה יותר מכיוון שדעת הגאון מבוטשטש בספרו אשל אברהם (סי' ד') וכפי שהבינו בספר משמרת שלום (סי' א' אות ג') שהניעור בלילה קודם עלות השחר ודעתו לחזור ולישון, עדיין לא שורה עליו הרוח רעה ולכן אינו צריך נטילת ידיים, אך למעשה רוב הפוסקים לא הסכימו לחידוש זה אלא בשעת הדחק.
אכן שבספר בן איש חי (פרשת תולדות אות ט"ו) כתב שאם הלכו לישון לאחר חצות הלילה אזי שאין הרוח רעה שורה על הידיים באופן המזיק, והביאו הרב כף החיים הנ"ל בשתיקה, ולכן אם ישנו לאחר חצות, מן הדין אינם חייבים לקום וליטול ידיהם לפני התשמיש.
וכל אופני ההיתר הללו הינם מעיקר הדין, אך לכתחילה מן הראוי להחמיר וליטול ידיים לפני כל תשמיש גם אם הוא בתחילת הלילה, וכפי שהביא הבאר היטב (או"ח, סי' ר"מ ס"ק כ"ד) והמשנה ברורה (שם, ס"ק נ"ד) בשם השל"ה הקדוש, והוא לתוספת קדושה וטהרה.
ועוד יש להוסיף שהגם שמן הדין לא חייב ליטול ידיים מיד כשמתעוררים, אלא רק כשקמים ממש מהמטה, מ"מ בזוהר הקדוש המובא בשע"ת (או"ח, ס"א סק"ב) כתב דברים חמורים על מי שמשהה על עצמו את הרוח רעה, ולכן ראוי ונכון להשתדל מאוד ליטול ידיים מיד כשמתעוררים ורק אח"כ לשמש, ולא לשהות עם רוח רעה על הידיים.
ואמנם כל האמור הוא לעניין נטילת ידיים לפני התשמיש, שבזה יש מקום להקל בשעת הדחק באופנים שביארנו, אך לאחר התשמיש, גם אם היה זה באמצע הלילה, חובה להתגבר ולקום ליטול הידיים, וכפי שפסק מרן בשו"ע (או"ח, ס"ד סי"ח) ומי שאינו נוטל ידיו לאחר תשמיש כותב מרן "אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח, ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו".
כל זה השבתי מצד הלכות נטילת ידיים, אך צריך לדעת שנפסק בשו"ע (או"ח סי' ר"מ סי"א) שרק במצבים מסוימים ובאופנים מסוימים מותר לשמש ביום, וכל אחד צריך לעשות שאלת חכם שיורה לו מתי ואיך מותר לשמש ביום.
הדינים העולים:
א. מי שמתעורר משנת לילה צריך לכתחילה ליטול ידיים לפני התשמיש.
ב. בשעת הדחק, כשלא מתאפשר או שמאוד קשה ליטול ידיים, אפשר להקל לשמש, אך להיזהר שלא לנגוע במקומות הנקבים שבגוף, ולפחות לא בחלק הפנימי שלהם.
ג. אם הלכו לישון לאחר חצות הלילה אין הרוח רעה מזיקה ואינם צריכים נטילה.