שלום וברכה

יישר כח על פניתך ואני אכן מבין את כאבך. וכדי לסייע לך אגע בכמה נקודות.

ראשית בני זוג צריכים לשבור את המיתוס הזה שבחיי נישואין אין מצבי הסכמה וקונפליקטים. הקונפליקטים הם חלק בלי נפרד מחיי הנישואין א"כ הדיון הוא לא איך אפשר לחיות אם קונפליקטים בחיי הנישואין אלא איך בני זוג יכולים לנהל נכון את הקונפליקטים ע"מ שיוכלו לשרוד בחיי הנישואין ואומר לך יותר מזה לא רק לשרוד אלא אפי' לראות בקונפליקטים היזדמנות של קרש קפיצה לשפר את חיי הנישואין.

לפני שנמשיך לנוושא של קונפליקטים וכיצד מנצלים אותם לצורה חיובית ברצוני לגעת בנקודה שהעלת על תיקון המידות ולעשות מה שצריך כהגדרתך. ראשית יישר כח על העמל וההשקעה אבל במערכת הנישואין לא פעם בני הזוג מרגישים שהם משקיעים אבל מאידך גם נשחקים וזאת משום שההשקעה אינה במקום הנכון וכדי להיות קונקרטי יותר אצטרך לברר מהו ויתור ומהו צבירה העולם נוטה לבלבל בין ויתור לצבירה בעוד ששניהם  שונים לגמרי אם נתבונן ונהיה ריאלים נראה שכמעט לא שייך לוותר בתוך ברית הנישואין. שהרי ויתור ועוד ויתור בסופו של דבר ישא מרד או אפי' התפרצות על דבר של מה בכך, על דבר שהוא שולי ופעוט. ובכן, אנשים נוטים לבלבל בין ויתור לצבירה. בעוד שהגדרה של ויתור נתפסת אצלם כצבירה. לכאורה אין הבדל- וויתור וצבירה יושבים תחת אותה הגדרה. אלא שמהותם שונה לחלוטין. צבירה היא באופן הדרגתי בו הזוג מתחיל לצבור תאוצה של מירמור כלפי בן הזוג השני, לדוגמא: דן סיכם עם דינה שהם ישבו יחד לשיחה שתקרב ביניהם - קצת לעצור מהמרוץ בו הם נמצאים, אלא שדן הגיע מהעבודה באותו יום, דיבר עם אימו שעה נוספת לאחר מכן הגיע זמן מנחה,שיעור,עבודה ערבית, ודן חזר לביתו עייף וכך הסתיים לו היום. דינה העדיפה "לוותר" ולא להתקומם כנגדו אלא לעגל פינות. עברו כמה ימים ושוב המקרה חזר על עצמו ושוב דינה העדיפה "לוותר" וכך באופן הדרגתי דינה החלה לצבור מטען של מירמור על דן. מטען של מירמור שבסופו של דבר נעשה מטען חריג, משל הייתה זו כוס מליאה שכל טיפה עלולה לשפוך את תכולתה החוצה. מה שגרם לדינה להתפרץ בזעם בפעם האחרונה על דבר שולי וקטן, דן שלא היה מודע כלל להצטברות הרגשות של אשתו, הבין, שאשתו יצאה בהתנהגותה מכלל פרופורציה שהרי התפרצותה של דינה באה על דבר שולי וקטן. דן כלל לא מבין שהתפרצות זו קשורה לשרשרת ארוכה של רגשות מצטברים אצל אשתו.
כאשר נבחן את שרשרת המקרים נראה, שכאשר דן לא עמד בדבריו דינה חשבה שהיא ויתרה אך היא לא ויתרה היא צברה כעס ועוד כעס עד שסף יכולת הקיבולת שלה נשבר וזה קרה דווקא בדבר השולי והקטן. אם דינה הייתה מוותרת באמת, הרי שלא הייתה נוצרת שרשרת מיקרים, והם היו נשכחים ולא נכנסים למעגל צבירה .כדי לוותר ולא לצבור עלינו להבין מהו ויתור. ובכן, ויתור נעשה ע"י הזמנה של בן הזוג ליצירת שיחת דיאלוג על הנעשה, כדי לברר את פרטי האירוע ולהגיע לתובנות (אפשר להיעזר במאמר של תהליך הפיוס) אין לנו לשמור בלב! וכפי שמורה לנו התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ומסביר הרמב"ם, שאם בלבך על חברך לא תשמור את השנאה בלב. ויתור הנעשה בצורה זאת יקל מעלינו  לוותר ולא להכיל ולצבור ובסופו של דבר להתפרצות על דברים שוליים. ולכן אם אנחנו מוצאים את עצמנו בעת ויכוח עם רגשות או תגובות לא פרופרוצונליות על דברים שוליים ופעוטי ערך, כדאי שנבדוק אולי אנחנו צוברים הרבה מדי. מחקרים מראים ש 70% מהזוגות רבים סביב אותו נושא כארבע שנים, ולאחר ארבע שנים הנושא מתחלף. אך דרכי התקשורת והדרך בה מתנהל הקונפליקט הוא במונולוג ולא בדיאלוג ואופי המריבה נשאר כמות שהוא. 

ולכן אם בני זוג מזהים קונפליקט ראשית, יש לראות בו כהזדמנות ונסיון לזהות את צרכיו של האחר.

מהמקום הזה תוכלו לנהל את הקונפליקטים בצורה בוגרת יותר. כמובן שכדי לקיים דו שיח בוגר תצטרכו מיומניות נוספות ולכן אני מציע לכם להעזר באיש מקצוע מוסמך שינחה אתכם בדרך הנכונה וכך תוכלו להשקיע פחות ולקבל יותר ולהיות מרוצים יותר. היות שהיום את אולי משקיע אבל יותר מדי השתיקה והצבירה הם השקעה גדולה מדי ואינה בכיוון הנכון

מאחל לכם את כל הטוב וה' ינחה אתכם בדרך הנכונה

אשמח לסייע

הרב בנימין זר מרצה מטפל זוגי ומשפחתי ופסיכותרפיסט 0502823679

חן חן לשואלת החשובה. שאלה גדולה שאלת!! אכן, האם ואיך שייך שבן אנוש יוכל לעמוד במשימה הבלתי אפשרית שנקראת "עולם הזה"? ואכן לאחר שנתיים ומחצה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר, נמנו וגמרו שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא. כלומר, אכן זוהי משימה כ"כ קשה שעדיף היה לו לא היינו נבראים כלל, כי עד כדי כך קשה לעמוד בזה שכמעט ולא שייך שבן אנוש יעבור בעולם הזה ויצא ממנו יותר טוב ממה שנכנס בו.

ומאחר ששאלתך כל כך חזקה, מה עוד ניתן להוסיף?

האמת היא שאולי ניתן לפרש את הגמרא במכות דף ל"ג סוף עמוד א', תחילת עמוד ב', שהיא באה לתת מענה לשאלה זו.

הגמרא שם אומרת דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה ... בא דוד והעמידן על אחת עשרה ... בא ישעיהו והעמידן על שש ... בא מיכה והעמידן על שלש ... חזר ישעיהו והעמידן על שתים ... בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה.

וצריכים להבין, וכי דוד מחק 602 ממצוות התורה והשאיר רק 11? ולאחר מכן באו ישעיהו, מיכה ושוב ישעיהו וחבקוק והמשיכו ומחקו מצוות עד שנשאר רק מצווה אחת?

אלא הכוונה שגם דוד המלך התקשה איך ניתן לעמוד במשימה הזאת. ולאחר שהעמיק בדבר הגיע להבנה שעל ידי ריכוז ב-11 מצוות ניתן לבנות בסיס שעל ידיו נוכל לעמוד במשימה. ובדורות שאחרי דוד גם להתרכז ב-11 המצוות האלו כבר היה למעלה מיכולתם, ובאו להבנה שניתן כבר לבנות את הבסיס בפחות מאלו, עד שבסוף הגיע חבקוק לבסיס הכי בסיסי והיא האמונה.

הוה אומר, כדי להצליח לחיות כמו "מלאך" ולא כ-"איוולת" יש ברמה הכי בסיסית להתחזק כמה שיותר במידת הבטחון וכך, ורק כך, נוכל להצליח.

ידוע הסיפור ששאלו את המגיד ממעזריטש איך ניתן לברך על הרעה בדיוק כפי שמברכים על הטובה? וכי בן אנוש שייך שבאמת ירגיש אותה השמחה ברעה כמו בטובה? אמר להם המגיד שזו שאלה לתלמידו חביבו הרב זושא מאניפולי. כאשר הגיעו לר' זושא, שהיה עני ובעל ייסורים גדול, ושאלו אותו, ענה שהוא לא יודע. כאשר אמרו לו שרבו המגיד שלח אותם אליו תמה. איך יכול להיות שהרבי שלח אלי? והרי אני מעודי לא חוויתי שום רעה? ואיך אידע איך להודות עליה?
עכשיו כבר הבינו כולם. ניתן לברך על הרעה בדיוק כמו על הטובה אם וכאשר מאמינים ובוטחים ש-"כל מה דעביד השם לטב עביד" אם יודעים שגם מה שנראה בעינינו רעה "גם זו לטובה" ניתן באמת להודות על כך. וכפי שנהגה אשתו של הרב אריה לוין כאשר נחת ארצה סט שלם של כלי אוכל, שירשו מאבות אבותיהם והיה מאוד יקר בעיני בעלה, והתנפץ. היא המתינה לו בחוץ כאשר חזר הבייתה ורצה לקראתו בצהלה ואמרה לו "אריה! עלינו להודות להשם על הניסים שעשה לנו! בא נרקוד ביחד!" כאשר בסוף בירר על מה השמחה הגדולה ענתה שהייתה גזרה קשה ביותר שהייתה אמורה לפגוע בהם והשם בחסדיו הרבים שפך את כעסו על צלחות וקערות והציל אותם בנס.

הגאון רבי גרשון אדלשטיין (ראש ישיבת פוניבז') נוהג לומר בכל עת שכאשר בן אדם מאמין, אין לא מה להצטער על ייסורים, כי אם הוא חטא אז הם באים לכפר כדי לשלם לו עוד בעולם הזה ולא ישאר לו חוב לגהינום. ואם לא חטא הרי אלו ייסורים של אהבה שבאים להגדיל את חלקו בעולם הבא. מי שחי באמונה אין לו שום טענות על מי שגורם לו לצער כי הרבה שלוחים למקום ואין אף אחד יכול להזיק לו לולי שכך גזרו עליו מלמעלה. וכמו המשל הנודע שהכלב מתרגז על המקל שהרביץ לו ואינו רואה את הבנאדם שאוחז במקל.

אז זוהי התשובה! אמונה! בטחון! הכל לטובה! אין רעה. אין צער. אין ייסורים. אין מחסור. אין פגיעה. אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, אין אדם נוקב אצבעו למטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה.

ואם כן נשאלת השאלה, איך מגיעים לרמת אמונה שכזאת.

על זה נמסרה לנו התשובה על ידי כל הגדולים והיא לימוד מוסר יום, יום. עוד קצת מסילת ישרים, עוד טיפה אורחות צדיקים, פרק בנפש החיים, פסקה בשערי תשובה, עוד מחשבת מוסר ועוד מאמר אמונה.

ואולי זוהי עבודת הפורים שלא יידע בין ארור המן לברוך מרדכי

בברכת הכל טובה

מאיר בער MFC
0548425258
 

שלום רב.

נראה לי שאני מבין משאלתך שני עניינים. א' שוני גדול, שגורר איתו ג"כ חוסר הכלה אחד את השני בכל מיני נקודות, וממילא צבירת מטענים פנימיים וריחוק רגשי.  ב' כלפי חוץ אין כ"כ התמודדות והצפה של המטענים ונקודות החיכוך ונשאר מעין שלום חיצוני ומעט מזוייף מה שקראת לו הצגה.

קודם כל בעניין השוני ביניכם, צריך לדעת שהבדל גדול בין בני הזוג הוא מצד אחד באמת קושי ונסיון, המקשה על בניית האחדות ואהבה והבנה, ומצריך השקעה גדולה יותר, וסבלנות ואורך רוח מאחר שנבנה לאט יותר. אמנם החיבור שכן ייבנה עם הזמן יש בו איכות שזוגות הקרובים יותר לא יכולים להגיע אליו. וזה מלבד ההפרייה שתהיה לכל אחד מן הצדדים ע"י חיבור עם השונה יותר. וא"כ יש לשוני והבדלים גדולים רווח גדול בצידו. ונראה ג"כ שבדורנו זה רבים הם הזוגות הרחוקים בתכלית בטבעם זה מזו, ורבים הם המתמודדים עם קושי זה.

ולעניין זה שכלפי חוץ לא מציפים את הרגשות והחיכוכים. החיכוכים עצמם מתבטאים במעשים, אבל מאחורי אותם המעשים והרגשות הנולדים מהם, עומדים כל מיני מחשבות ורגשות או נקודות רגישות אצלנו שאין אנו חושפים ופותחים אותם לשני ולפעמים גם מאיתנו הם קצת מוסתרים. לדוגמא זוג בא ומתלונן על מריבות תכופות בנוגע למשפחות המוצא שלהם, הגורר זלזול ודיבור פוגעני. המפתח לחיכוכים אלו בדר"כ אינו סתם ללמד אותם דרכי התנהגות ותקשורת וויתור, על אף שאלו חשובים ומועילים תמיד. אלא הוא בהבנת הנקודות הרגישות אצל כל אחד הגורמות לו לכעוס או להפגע או לפחד וכדומה, והמחשבות והדיעות שיש לכל אחד אשר דרכם הוא רואה את אותה המציאות. עניינים אלו הם חלק מהותי ורגיש יותר בנו, אשר עצם החשיפה באופן מכיל את עצמנו ואת השני, וכ"ש ההבנה בעולמו הפנימי, מביאים לאחדות וחיבור שממנו הכח לוותר ולקבל את השני. וא"כ דחיקת הרגשות הפנימיים והסתרתם היא עצמה טעות מרכזית.

אמנם באמת אין זה קל להגיע אליהם ולפתוח רגשות פנימיים. וישנם זוגות שהתקשורת ביניהם טובה ומתקרבת לזה, וישנם שדווקא המשברים הגדולים ביניהם הביאו אותם להגיע לזה. ומ"מ זהו חלק מרכזי בתפקיד שלנו כמטפלים, להביא לדיונים מאוזנים ומעמיקים בחדר הטיפולים שיגיעו לאותם הנקודות.  

לא להתייאש מהקשיים, הם עצמם יביאו אתכם למקומות הטובים בקשר שלכם. אבל לא לפחד מהתמודות איתם.

יובל סודאי  052-7682251