הנה הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי שנה ב (פרשת צו אות יב) כתב, העושה הפסק בטהרה במוך דחוק צריך שיהיה מונח באותו מקום כל בין השמשות עד שיהיה ודאי לילה, ולא כמנהג בורים שמכניסות המוך בשעת בדיקה ומוציאות אותו תיכף, אלא צריך שיהיה מונח שם כל בין השמשות, וכשיהיה ודאי לילה תוציאנו ותניחנו בקופסא עד הבוקר כדי לבודקו לאור היום. וצריכים להזהיר הנשים שיניחו המוך כל בין השמשות. ואף על פי שמרן התיר בדיעבד אם הוציאה אותו מיד, עם כל זאת מודה הוא דלכתחלה צריכה להזהר בזה. ועוד שהסדרי טהרה (בסק"ט) העלה מדברי הרמב"ם וכמה רבוותא שאפילו בדיעבד מעכב. ע"כ.
ותמה עליו מרן הגר"ע יוסף בספרו טהרת הבית חלק ב (ע'' רסא) שהרי לא כתב הסדרי טהרה כן אלא בראתה ביום הראשון בלבד שהוחזק מעיין פתוח, וכן הרמב"ם והרמב"ן לא כתבו כן אלא בראתה ביום ראשון בלבד, והוא מילתא דלא שכיחא, (והרי מנהגם שלא לספור שבעה נקיים אלא אחר חמשה וששה ימים, וגוזרים לא שימשה אטו שימשה), ומ"ש מרן השו"ע (סי' קצו סע' א), לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שיהיה המוך מונח כל בין השמשות, אינו אלא למצוה מן המובחר, וכל שעושה ההפסק בטהרה סמוך לבין השמשות, יוצאת ידי חובה גם לכתחלה, וכמבואר בבית חדש ובסדרי טהרה ובשאר אחרונים. וכן מבואר בעצי לבונה ובערוך השלחן. וכבר נהגו נשים צדקניות להקל בזה בחלק ממדינות אשכנז, וכמו שכתבו התפארת צבי במקור חיים, והערוך השלחן, והיד הלוי וסברו וקבלו המנהג בסבר פנים יפות. ואין לקוראו מנהג בורים, ובודאי שהמקילות בזה יש להן על מה שיסמוכו.
ולכן אשה שקשה לה לתת מוך דחוק כל בין השמשות, שהיא רגישה, והמוך גורם לה כאב, או שחוששת שעל ידי המוך הדחוק יצא דם מהבית החיצון של הרחם, יכולה להקל להפסיק בטהרה ללא מוך דחוק כל בין השמשות, כיון שאינו מן הדין, אלא חומרא בעלמא למצוה מן המובחר, וכנ"ל. וכן כתבו בשו"ת אגרות משה חלק ב מיורה דעה (סימן עט), ובספר בדי השלחן (סימן קצו ס"ק כא). וכן כתב כיוצא בזה בשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ו (סימן קט), באשה שדרכה שאם תשים מוך דחוק כל משך בין השמשות יצא מלוכלך בדם, ואם תוציאנו קודם בין השמשות יצא נקי, והעלה שיש להקל בבדיקה רגילה בחורים ובסדקים קודם הלילה, ורק שיהיה מונח איזה זמן בפנים, ולא תוציאנו מיד. ע"ש. וכן עיקר.
מן האמור: יש להקל בנ"ד ואין האשה צריכה לעשות מוך דחוק לעת עתה וכאשר ירווח לה ודאי שראוי לחזור ולעשות כן כמנהג נשים צדקניות.