מאמרים לקריאה חופשית

שלמה המלך ע"ה ראה באשה את מקור כל הטוב, עד שקם ודרש 'מצא אשה מצא טוב' (משלי יח, כב). ואכן גמ' ערוכה היא לפנינו (יבמות סב, ב): 'א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה וכו' במערבא אמרי בלא תורה בלא חומה'... וגדולה מזו הוסיף שם רבי אליעזר (סג, א): 'כל אדם שאין לו אשה, אינו נקרא אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם'. ובמדרש (בראשית רבה יז, ב) הוסיפו על כל אלו גם 'בלא שמחה בלא כפרה בלא שלום בלא חיים', עי"ש. ואם לא די בזה הרי שבזוה"ק הוסיפו 'בלא יראה בלא ענוה בלא חסד', עי"ש. הנה כי כן מפורש, שהאשה היא מקור הברכה של האדם בכל דבר וענין – הן ברוחניות והן בגשמיות, ולא עוד אלא שבלעדיה אינו בכלל אדם וגם אינו נמנה בין החיים! ולכן בצדק קבע שלמה בחכמתו 'מצא אשה – מצא טוב'.

פרויד וגילוי הסופר אגו: אשמה היא רגש ייחודי. בניגוד לרוב הרגשות, עצב, שמחה, כעס, פחד וכדומה, כשמדובר באשמה, מדובר ברגש שמישהו אחר גורם לך. אשמה אינה צומחת מבפנים, היא באה מבחוץ, או לפחות ככה אנחנו מרגישים אותה. אשמה היא רגש חברתי, אם היינו חיים לבד, ככל הנראה לא היינו מרגישים אותה. ספר מרתק על אשמה בשם "מפרויד ועד איין ראנד – פרקים בתולדות האשמה בעידן הקפיטליסטי", מאת עודד גולדברג, מניח כמה תובנות של פרויד לגבי אשמה:

בבתים רבים, העשויים להראות כלפי חוץ נורמטיביים לחלוטין, קיימת מציאות כואבת, מאתגרת ושקטה של 'הורה נעדר'. אלו הן משפחות אשר אחד מראשיהם, אב או אם אינם מתפקדים או מתפקדים באופן חלקי בלבד. היעדרות זו יכולה להיות כתוצאה ממחלה פיזית, נפשית, מנטאלית או מנסיבות חיים מורכבות. השפעותיה משמעותיות עבור כל בני הבית, גם כאשר מדובר במשפחה בעלת חוסן נפשי הנראית כמתפקדת באופן חיובי. על ההתמודדות, ההשלכות וחשיבות הפרידה החלקית מ'ההורה הנעדר' במאמרה של גב' יעל יפת, יועצת נישואין ומשפחה, ומדריכה לחיי נישואין.

לחיי הזוגיות של האדם מקדישה התורה בפרשת בראשית פסוק בודד ובעל משמעות רבה "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באישתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד). בפסוק שלושה חלקים המהווים שלושה שלבים ושלוש קומות ביחסים בין בני הזוג.

בפרשתנו פרק ל (פסוקים יא-יג) כִּ?י הַמִּצְוָ?ה הַזֹּ?את , אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

נאמר בפרשתנו (פרק כב פסוק ד) לֹא־תִרְאֶה? אֶת־חֲמ?וֹר אָחִ?יךָ א?וֹ שׁוֹרוֹ? נֹפְלִ?ים בַּדֶּ?רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ? מֵהֶ?ם הָקֵ?ם תָּקִ?ים עִמּֽוֹ. התורה מצווה את האדם - כשהינך עובר ורואה שאחיך זקוק לעזרה, חמורו נופל בדרך מחמת המטען שעליו, הינך חייב לעזור לו ולפרוק את המטען מעל החמור ואינך יכול להתעלם.

בספר משיח ה' (לרב יוסף מונטיקיו) כותב: שמעתי שאירע מעשה למשה רבינו עליו השלום שהיה לו כאב שינים, עד ששאל את פי ה' מה רפואתו יבקש לחוליו, ויאמר לו ה' קח לך עשב פלונית והנח אותו עליו ותתרפא, וכן היה. ושוב פעם שנית חלה אותו חולי עצמו ולא שאל את פי ה' אלא הלך מעצמו ולקח מאותו עשב וישם בפיו ולא הועיל לו, ושאל להקב"ה טעמו של דבר? והשיב לו ה' וכי העשב הוא המרפא אני הוא המרפא ואומר לעשב שירפא.

בפרשה (דברים פרק א פסוק טז) אומר התורה וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּֽין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ:

בפרשת מסעי אתי ואולי כוונתו לס' שם סי' קצט סעי' ב.דברים לעשות את החפיפה ביום במתינות כשטובלת בערב שבת(פרק לה פסוק כח) אמרה התורה במי שהרג יהודי בשוגג בְעִ?יר מִקְלָטוֹ? יֵשֵׁ?ב עַד־מ?וֹת הַכֹּהֵ?ן הַגָּדֹ?ל, וְאַחֲרֵ?י מוֹת? הַכֹּהֵ?ן הַגָּדֹ?ל יָשׁוּב? הָרֹצֵ?חַ אֶל־אֶ?רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ: דהיינו שהתורה מייעדת לרוצח בשוגג עיר מקלט עד מות הכהן הגדול והשאלה מדוע תלתה התורה את הרוצח בשוגג עד מות הכהן הגדול?

איתא בגמרא סנהדרין (פב:) "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום לפנחס, שנאמר לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". ומסיימת הגמ' "וראויה כפרה זו שעשה פנחס שתהא מכפרת והולכת לעולם".

הצבת גבולות במשפחה מתרחשת כאשר הורים קובעים חוקים וכללים, מבהירים את המותר ואת האסור, מפקחים ומענישים בהתאם למטרותיהם החינוכיות. בגיל הרך רבים ומגוונים הם הנושאים בהם הורים מציבים גבולות לילדיהם: הרגלי אכילה ושינה לתינוק, תהליכי גמילה ממוצץ ומחיתול, נוהלי קימה בבוקר לקראת הליכה לגן, נוהלי ישיבה בארוחות, צפייה במסכים, כניסה לחדר ההורים וכדומה. הצבת הגבולות בגיל הרך חשובה במיוחד. הגבולות קובעים את חוקיות החיים, מעניקים לילד הקטן תחושת ביטחון שיש מבוגרים אחראים, יודעים, שמגדלים אותו, ומפחיתים אצלו תחושות בלבול וחוסר ודאות. על אף זאת, מיומנות הצבת הגבולות מעוררת בקרב הורים רבים אי נחת, מבוכה ואף חוסר אונים. הורים דואגים שמא יזיקו לילדם ויפגעו בו בהצבת הגבול ומתלבטים כיצד לעשות זאת בצורה נכונה. להלן שבעה עקרונות מעשיים שיעזרו להורים לילדים בגיל הרך להציב גבולות בצורה יעילה ומועילה.

האם תמיד המציאות נתונה לפרשנות סובייקטיבית? מודלים טיפוליים רבים מלמדים אותנו שהעולם הוא בעיני המתבונן. שבכוחו של האדם לפרש מציאויות שונות באופנים שונים. פרשנויות המושפעות מעולם ערכיו, אמונותיו והשקפתיו. אבל אז מגיע הרגע שבו ברור לנו מהי ה'אמת', ללא כל קשר לפרשנות ולראיה הסובייקטיבית. בכוחה של הבנה הזו לאפשר, הן לאדם והן למטפל, לפעול על פי המצפן הפנימי שלהם.

הקדוש ברוך הוא ברא את התהו ובהו תחילה, ורק לאחר מכן ברא את העולם על פי סדרו. זאת ללמדנו שכך אמורה להיות התנהלות האדם עלי אדמות. תחילה "תהו ובהו" ולאחר מכן סדר מוחלט. ישנם קווים מקבילים בין האופן בו אנו מארגנים את הסביבה הפיזית שלנו להתנהלות הפנימית נפשית שלנו. כשהנפש לא מסודרת, יש תחושות לחץ, מועקה, עומס, כי 'דברים לא במקום'. תחושות שליליות מצטברות, וכשהן לא מנוקות הן 'מלכלכות' ומפריעות. נפש מסודרת היא נפש ממוקדת, שיודעת את מקומה ומארגנת היטב את כל חלקיה ומשימותיה. ננסה ללמוד מהאופן בו אנו מארגנים את הסביבה הפיזית שלנו לטיפול בפנימיות הנפש:

התמכרות היא מחלה רב מערכתית הפוגעת בכל הרבדים של האדם: הפיזי, הנפשי, הרגשי פסיכולוגי, המנטלי והרוחני. בעידן המודרני התמכרויות מהוות נושא כבד משקל לא רק מבחינת הנזק האישי והמשפחתי שהן גורמות, אלא גם במישורים החברתיים והכלכליים, שם השפעתן הולכת וגדלה. ממחקרים עולה שניתן להתמכר לכל דבר שנותן סיפוק הנאה והרגשת כיף, החל באוכל, עישון, אלכוהול והמשך בספורט, הימורים, אינטרנט, צפייה במסכים ועוד.