facebook youtube google

תגית התעללות

גלות וחורבן בבית היהודי
fotolia

גלות וחורבן בבית היהודי

תשעה באב כמעט כאן. שוב. למרבה הצער. ושוב מדברים על חורבן בית המקדש ועל שנאת חינם שבין איש לרעהו. אבל הפעם זה נראה כאילו אין יותר לאן לרדת, כאילו אין נקודה שאליה לא הגיע החורבן. פעם זו הייתה שנאת חינם שבין איש לרעהו, היום זו שנאת חינם שבין איש לאשתו, בין ילדים להורים, ובין הורים לילדיהם. השנאה עברה אל תוך תחומי הבית היהודי. ומדוע כך.

הידעתם שאחד מכל חמישה קשישים סובל מהתעללות? הידעתם שלרוב מדובר בבני המשפחה הקרובה? בילדים של אותו קשיש האמונים על הטיפול בו? הידעתם שאלימות במשפחה במגזר הדתי והחרדי קיימת? אלימות כלפי נשים ואלימות כלפי ילדים הכוללת אלימות מינית.

כל הנתונים האלו אינם חדשים, אלא שהמספרים הולכים וגוברים. הם גוברים בעקבות חוסר טיפול או טיפול לקוי, בעקבות חוסר מניעה או מניעה לקויה, הם גוברים מפני שרמת הקושי לחיות חיים שקטים ורגועים הולכת וגוברת, כי הכלים הפיסיים והרוחניים לקיים בית יהודי על מי מנוחות הולכים ונחלשים. המספרים של האלימות במשפחה וקריסת התא המשפחתי גוברים מפני שכולנו עסוקים במרוץ אחר איכות חיים גשמית, מרוץ שהולך והופך לקשה מיום ליום, ועוד ישכנעו אותנו שזה בגלל שרצינו הרבה ילדים. (זה שקר אגב).

אז אולי כדאי שנעצור לרגע ונחשוב איך עוצרים את ההתדרדרות הזו, איך בתוך כל החורבן הזה כל אחד מרים אבן קטנה ומנסה לבנות ולא להרוס. נעצור לרגע ונסדר את סדר העדיפויות שלנו. נחשוב על הילדים הקטנים שלנו (וגם הגדולים) ואיך אנחנו רוצים לתת להם את האפשרות לגדול שמחים ויהודיים. נחשוב על בני הזוג שלנו וכיצד אנחנו יכולים לעזור להם ולעצמנו להיות טובים יותר. נשתדל לתקן את העולם ולא לקלקל אותו, נעבוד על עצמנו להיות יותר סבלנים, רחמנים יותר, מבינים יותר, אמפטיים יותר ואוהבים יותר. אולי נוכל לעצור את הסבל הבא, אולי נוכל לגלות את הכאב שמסתיר האחר ואולי נוכל אפילו לתמוך ולתקן את מה שקלקל האחר, או אפילו אנחנו.

וכדאי שנחזור לכללים היהודיים הבסיסיים ביותר של הכרת הטוב, כבוד להורים, כיבוד בת הזוג בדברים הבסיסיים ביותר, הענקת חום ואהבה לילדים.. כי אם במקרה מישהו שכח – בשביל זה באנו לכאן, ולא בשביל הבילויים, הבזבוזים והמותרות.

בתקווה שזו השנה האחרונה שאנחנו צריכים להתאבל בתשעה באב על חורבן ירושלים, על חורבן היהדות וערכיה ועל הפגיעה ההולכת וגוברת בבית היהודי ובחינוך ילדינו.

לקריאה נוספת: אלימות או התעללות רוחנית דר ניקול דהאן וציפי לוי

                   שוברים שתיקה שי יהודאי

שוברים שתיקה.
fotolia

שוברים שתיקה.

ראשית עלינו לדעת, שילד שנפגע מינית לא יבוא לספר את זה להוריו. הורה עלול לטעות ולחשוב שאם הילד היה נפגע, הוא היה בא לספר, אך בפועל זה לא כך וזאת מכמה סיבות. ראשית, הילד נבוך מאד מהמעשה וחושש לספר, ופעמים רבות אף מרגיש שהוא אשם או חושש שיאשימו אותו. 87% מהמקרים הם עלי ידי אנשים קרובים או מוכרים לילד, ופעמים הילד חושש לפגוע בו. בעיקר אם הפוגע גם מיטיב עמם בדברים מסויימים. כאשר מדובר בדמות תורנית, החשש מתעצם שכן  ''הרב וודאי צדיק''.

בפועל, סיפורים על הטרדות מיניות מתגלים רק בגיל מבוגר בו הם מספיק בשלים לספר על מה שעברו בילדותם. ולכן, על ההורים להיות ערניים במיוחד ולא לחשוב בתמימות ש''אם הילד לא מספר, כנראה שום דבר לא קורה''.

כדי למנוע פגיעה, רצוי לשוחח עם הילדים על כך ולחדד בפניהם את העובדה שאסור לגעת באחר ללא רשותו,  ושאין לאף אחד רשות לגעת בהם בלא רשותם. בנוסף, צריך ללמדם שישנם מקומות בגוף שהם פרטיים ומוצנעים וגם שם אין לאפשר מגע. כשמדובר בדמות תורנית הפוגעת, צריך לחנך את המתבגרים ואף את המבוגרים, שגם לרב אסור ללכת בניגוד להלכה. ואם הרב עושה דברים מנוגדים להלכה יש להתרחק ממנו ולשתף על כך אחרים. ראוי לפתח את נקודת הביקורת שלנו ושל ילדינו, שלא לקבל כל מעשה או אמירה, אלא גם להיות בעלי חוש ביקורת בריא.


דבר נוסף, צריך לעודד את הילדים לשיח.
ראשית, עלינו להשתדל להיות קשובים בכל עת לילדינו, כך הילדים ידעו שאנחנו כתובת. הילד צריך להרגיש בנוח לפנות אלינו ולדעת שלא נכעס עליו או נבקר אותו על מה שהוא מספר (דבר זה נכון על כל דבר שיספר לנו. אם הוא יודע שבזמן שהוא משתף אנחנו כועסים או לא קשובים, הסיכוי אפסי שירצה לשתף). כהורים, מוטלת עלינו אחריות לייצר מרחב בטוח בבית, בו הילד ירגיש בנוח וידע שכאן יקבלו אותו כמות שהוא. ומתוך כך, יהיה לו את האומץ לשתף.


איך נזהה שהילד עבר התעללות או נפגע תקיפה?

כיוון וילד לרוב לא ישתף, עלינו לפתח מודעות. ראשית, מחקרים מורים על כך, שמאד קשה לראות סימנים על התעללות מינית. ילדים יכולים להחביא את העובדה שנפגעו בקרב שנים. ובכל זאת, אפשר להצביע על כמה סימנים.

ראשית ישנם סימנים פיזיולגיים – אם אנו רואים דימומים לא מוסברים, גירויים או כאבים באיברי המין, כאבי בטן או הקאות, קשיים בהליכה או בישיבה כל אלו עלולים לרמוז על התעללות מינית.

fotolia
 

ישנם סימנים התנהגותיים – הילד מתחיל להתנהג בצורה שאינה אופיינית לו. הוא מפגין רתיעה או קושי ממגע גופני. התנהגותו נעשית רגרסיבית והוא נהיה ילדותי, חוזר להרטיב. הוא מתחיל להתבודד מבחינה חברתית, הערכה העצמית שלו יורדת. אם מגלים התנהגות מינית שאינה מתאימה לגיל, או משחקים בעלי אופי מיני (הכנסת חפצים למקומות אינטימיים, ביטויי פיתוי וכד'). ילדים כאלו עלולים להמנע משיעורי התעמלות, עלולים להיות נסיונות אובדניים. הפרעות אכילה. פעמים רבות הילד יגלה סימני אלימות כלפי ילדים הקטנים ממנו (כתוצאה של התקה של הכעס).

במידה וזיהיתם את הסימנים, או הילד מספר, אסור להפגין רגשות שליליים של כעס, גועל, לחץ או בהלה. תנסו לדבר עם הילד בנועם, לשדר לו שהוא בסדר ושלא עשה שום דבר רע. ובעיקר, שאיינו כועסים עליו. הסבירו לו שהוא הנפגע ולא הפוגע, ולתת לו לספר בקצב שלו.

חשוב מאד לפנות מיד אל גורם מקצועי מוסמך לטיפול, ולדווח על כך לפקידת סעד או למשטרה.
במידה והחלטתם לפנות למטפל, בדקו הייטב את הכשרתו המקצועית והאתית,
האם גורם מוסמך עומד מאחוריו, האם יש בר סמכא המפקח על פעולותיו וכו'.

לסכום: הסטטסיטיקה מורה על אחוז גבוה מאד של נפגעים בקרב האוכלוסיה, ולצערנו תופעה זו לא פוסחת על שום מגזר. עלינו להיות ערניים יותר ואף לתדרך את ילדינו כיצד להזהר ולהמנע. במקום שיש מודעות, אפשר לצמצם נזקים במידת הצורך.

הכתבה משוייכת לתחום לימודים הנחיית הורים חינוכיים.

אלימות או התעללות רוחנית
אלימות רוחנית (צילום:fotolia)

אלימות או התעללות רוחנית

על אף שתופעת האלימות חוצה תרבויות ותקופות, רווחה ההתעלמות המקצועית ממנה עד לפני מעט יותר משלושה עשורים.  האלימות הפיזית הייתה הממד הראשון של התופעה שקיבל הכרה בספרות המקצועית, בשירותים חברתיים ובמערכת המשפט שכן התנהגויות כגון דחיפה, מכה או חבלה נראות לעין וקל יחסית לזהות אותן. גם המושג של התעללות נפשית הפך בהדרגה, להיות שגור בפי הציבור. אולם, עד עצם היום הזה, הקושי להצביע על האלימות הנפשית גורם לכך שמערכת המשפט והאכיפה עדיין מהססות באשר ליכולתן לנקוט צעדים, זאת למרות שהשלכותיה של ההתעללות הנפשית נמצאו חמורות יותר וממושכות יותר מאשר אלה של האלימות הפיזית. פן נוסף של אלימות הכלכלית, המתבטאת במאמצים להעמיק את התלות הכלכלית של הנפגע ובניצול לא הוגן של רכושו, גם קיבל במשך השנים הכרה הולכת וגדלה.

המושג "אלימות רוחנית" שימש לעתים רחוקות רק כדי להצביע על פגיעה שהתבצעה בזירה רוחנית כמו בתוך כתות או על פגיעה של אנשי דת מתוך ניצול מעמדם הרוחני. ההמשגה של האלימות הרוחנית כסוג מהותי (דהאן ולוי, 20010, 2011; Dehan & Levi, 2011) היא תפנית בהתייחסות לתופעת האלימות בכללותה מפני שהיא מאשרת את הקיום של הממד הרוחני של החיים ואת הפגיעה האפשרית בממד הזה.

האלימות הרוחנית מוגדרת כניסיון לפגוע בעצמי הרוחני, בחיים הרוחניים, או ברווחה הרוחנית של הנפגע. נמצא כי היא יכולה לבוא לידי ביטוי בשלוש רמות עוצמה:
(א) הקנטה והקטנת הערך הרוחני של הקורבן, של אמונותיו או של עשייתו הרוחנית; 
(ב) הגבלת עשייתו הרוחנית;
(ג) גרימתו לעבור עבירה רוחנית.

בדומה לכל סוגי האלימות, אפשר לומר כי רבים מאיתנו מצאו את עצמם, במידה זו או אחרת, ובחומרה זו או אחרת, פוגעים או נפגעים שלא בכוונה, לעיתים מתוך רצון לקבוע עובדות בשטח, בעקבות חילוקי דעות ענייניים, או במהלך קטטה. על כן חשוב ביותר להבהיר כי אלימות, וכמותה התעללות רוחנית, מתאפיינת בטיב מאוד מסוים: היא ניכרת בדפוס מכוון, חוזר ונשנה, היוצר תהליך מתמשך לאורך זמן, הפוגע בכוונה תחילה מהותית באחר. דומה כי השלכותיה גם כבדות לאין ערוך: ההקטנה, הגבלה או אילוץ האחר ללכת נגד מצפונו הרוחני מביאים לירידה בדימוי עצמי רוחני, לרגשות אשמה, ולשיבוש הקשר הרוחני בין הנפגע ובין אמונתו ממנה הוא יונק את חיותו. באופן פרדוקסאלי ניתן להצביע על כך שדווקא בתרבות שבה קיימת מידה רבה של רוחניות, עלולה להימצא התעללות רוחנית עוצמתית יותר.

איך האלימות הרוחנית מתרחשת בפועל? 
נשים חרדיות נפגעות אלימות שהשתתפו בקבוצה טיפולית בשירותי הרווחה הביאו דוגמאות מחיי היום יום שלהן הממחישות את הפגיעה הרוחנית שחשו בדוגמאות הבאות: התעללות רוחנית ברמת עוצמה ראשונה פגעה באלה אשר הואשמו בפסול, או פגם בטוהר יהדותן; בדתיות-יתר, בדתיות לא מספקת, בבורות, או בהבנה לקויה של ההלכה היהודית. ערך תפילתן של רבות היה נושא מתמיד לביקורת ולעג. התעללות רוחנית ברמה השנייה של עוצמה התרחשה כאשר נמנע מהן לומר תהילים, להשתתף בתפילות חשובות בבית הכנסת, לקחת חלק בשיעורי תורה; כאשר לא ניתן להן רשות לאפות חלות בכמות שתאפשר להפריש חלה; כאשר נרות שבת, נרות חנוכה, או נרות לעילוי נשמתם של צדיקים או של בני משפחה שנפטרו זה מכבר כובו לאחר הדלקתם, או שמנעו מראש את הדלקתם. התעללות רוחנית בעוצמה השלילית והגבוהה ביותר נחוותה בעת שנאמר להן כי אין כוונה להוציא אותן לידי חובה בהדלקה, קידוש או הבדלה, לעתים בלחש, בנכחותם של ילדים ואורחים, מצב אשר הותיר אותן בחוסר אונים תגובתי והלכתי. במקרים החמורים ביותר, נשים נאלצו על ידי בעליהן לעבור על עברה שעונשה הוא כרת.

אפשר היה, לכאורה, להתייחס לכל המקרים המתוארים לעיל כאל מקרים של התעללות פיזית, נפשית או כלכלית, אבל אלו לא היו משקפים את הממד הרוחני של ההתעללות ושל סבל האישה. בכל המקרים הללו, לא רק העצמי הנפשי של הנשים נפגע, ולא רק הקשר שלהן עם הסובבים אותן אלא בעיקר העצמי הרוחני שלהן, חווייתן הרוחנית וקשרן המהווה עבורן קשר של משמעות רוחנית מעבר לרובד האישי והחברתי.

תיאורים אלה של אלימות רוחנית מעלים לא אחת שאלה קשה: כיצד אדם המתיימר להיות שומר תורה ומצוות יכול להתעלל ברובד מקודש של רוחניות? כיצד אדם המגדיר את עצמו ירא שמיים בתחומים רבים ואף פועל כירא שמיים בציבור, יכול לגרום לאחר נזק עד כדי גרימה של עבירה? שאלה זו עוצמתית עוד יותר כאשר היא נובעת מן ההכרה בערך התורה כי "דרכיה דרכי נועם" וכי דורות על גבי דורות, אורח החיים היהודי הוסיף אושר ותמך בשלום הבית. התנהגויות אלו סותרות את הרצוי ואף מאפילות על יופייה של התורה ויישומה כראוי. ולכן טרם מתן ההסברים האפשריים, חשוב ביותר לציין כי הבעיה היא אינה התרבות היהודית עצמה אלא התנהגות האדם האלים במסגרתה. מכאן, ההסברים מופנים חזרה על ההתנהגות הבלתי הולמת של בני אדם והם דומים לאלה המסבירים אלימות והתעללות בכל האוכלוסיות האחרות. טווח ההסברים רחב, מהם, הפרעה נפשית, שחזור פגיעה בעבר כך שהנפגע הופך להיות פוגע בעצמו, או תסכולים והצורך לרמוס את האחר כדי לקבל עוצמה מדומה. יחד עם זאת, יש צורך במחקר מקיף כדי למפות בצורה בטוחה יותר את הגורמים לאלימות רוחנית.

המשגת האלימות הרוחנית מספקת כלי טיפולי שיכול להיות שימושי בשירותי הרווחה בתחום של אלימות כלפי נשים. מלבד הזיהוי, היא מאפשרת לתקף טוב יותר את חווייתן ואת סבלן של הנשים במהלך השיח הטיפולי, ולעצם התיקוף של החוויה אפקט מרפא. לאחר התיקוף, ניתן לתכנן התמודדות ממוקדת וקולעת יותר הכוללת את העצמת הנשים במישור הרוחני במטרה למזער את ההשפעה השלילית של הדיכוי הרוחני שאותן הנשים חוו. 
יש לזכור כי בחוויית הנפגע בדרך כלל מופיעים כמה סוגים של אלימות בד בבד, ואם ממד רוחני זה נוכח ומקבל התייחסות מהותית, משהו מהותי בתגובה אליו יכול להתרחש. התנהגויות שמקודם לכן נראו אולי כצדקות של הפוגע, או כחוסר צדקות של הנפגע, וקשרן האדוק לדת מנעו התבוננות ביקורתית למרות שהם עוררו פעם אחר פעם רגשות של בלבול, אי-נוחות, השפלה או ביזיון, צריכים להדליק אור אדום, עצירה ובדיקה האם אין זו צדקות אלא אלימות, בזירה מקודשת שקשה מאוד לדבר עליה ולהפנות נגדה אצבע.  

כאשר יש את המילה שמאפשרת לדבר על תופעה, תופעה זו  גלויה יותר. אנשי המקצוע, אנשי המפתח בקהילות, והאוכלוסיות הבאות במגע ישיר או עקיף עם סוג זה של התעללות הופכים להיות מודעים יותר לעובדה שרוחניות יכולה להיות מקור לסיפוק ולהתפתחות, אבל גם לפגיעות ולמצוקה.  אפשר להצביע על התעללות רוחנית, אפשר לדון בה, ואפשר לעסוק במניעתה.

ציפי לוי (MSW) עובדת סוציאלית, רכזת תחום האלימות, אגף הרווח, איזור צפון, עריית ירושלים.
ניקול דהאן (Ph.D) מחקר, ייעוץ,טיפול, אימון וגישור – 02-6436663.
השתיים מלמדות ומדריכות באוניברסיטה העברית ובמכללות החרדיות בירושלים ובבני ברק.