על אף שתופעת האלימות חוצה תרבויות ותקופות, רווחה ההתעלמות המקצועית ממנה עד לפני מעט יותר משלושה עשורים. האלימות הפיזית הייתה הממד הראשון של התופעה שקיבל הכרה בספרות המקצועית, בשירותים חברתיים ובמערכת המשפט שכן התנהגויות כגון דחיפה, מכה או חבלה נראות לעין וקל יחסית לזהות אותן. גם המושג של התעללות נפשית הפך בהדרגה, להיות שגור בפי הציבור. אולם, עד עצם היום הזה, הקושי להצביע על האלימות הנפשית גורם לכך שמערכת המשפט והאכיפה עדיין מהססות באשר ליכולתן לנקוט צעדים, זאת למרות שהשלכותיה של ההתעללות הנפשית נמצאו חמורות יותר וממושכות יותר מאשר אלה של האלימות הפיזית. פן נוסף של אלימות הכלכלית, המתבטאת במאמצים להעמיק את התלות הכלכלית של הנפגע ובניצול לא הוגן של רכושו, גם קיבל במשך השנים הכרה הולכת וגדלה.
המושג "אלימות רוחנית" שימש לעתים רחוקות רק כדי להצביע על פגיעה שהתבצעה בזירה רוחנית כמו בתוך כתות או על פגיעה של אנשי דת מתוך ניצול מעמדם הרוחני. ההמשגה של האלימות הרוחנית כסוג מהותי (דהאן ולוי, 20010, 2011; Dehan & Levi, 2011) היא תפנית בהתייחסות לתופעת האלימות בכללותה מפני שהיא מאשרת את הקיום של הממד הרוחני של החיים ואת הפגיעה האפשרית בממד הזה.
האלימות הרוחנית מוגדרת כניסיון לפגוע בעצמי הרוחני, בחיים הרוחניים, או ברווחה הרוחנית של הנפגע. נמצא כי היא יכולה לבוא לידי ביטוי בשלוש רמות עוצמה:
(א) הקנטה והקטנת הערך הרוחני של הקורבן, של אמונותיו או של עשייתו הרוחנית;
(ב) הגבלת עשייתו הרוחנית;
(ג) גרימתו לעבור עבירה רוחנית.
בדומה לכל סוגי האלימות, אפשר לומר כי רבים מאיתנו מצאו את עצמם, במידה זו או אחרת, ובחומרה זו או אחרת, פוגעים או נפגעים שלא בכוונה, לעיתים מתוך רצון לקבוע עובדות בשטח, בעקבות חילוקי דעות ענייניים, או במהלך קטטה. על כן חשוב ביותר להבהיר כי אלימות, וכמותה התעללות רוחנית, מתאפיינת בטיב מאוד מסוים: היא ניכרת בדפוס מכוון, חוזר ונשנה, היוצר תהליך מתמשך לאורך זמן, הפוגע בכוונה תחילה מהותית באחר. דומה כי השלכותיה גם כבדות לאין ערוך: ההקטנה, הגבלה או אילוץ האחר ללכת נגד מצפונו הרוחני מביאים לירידה בדימוי עצמי רוחני, לרגשות אשמה, ולשיבוש הקשר הרוחני בין הנפגע ובין אמונתו ממנה הוא יונק את חיותו. באופן פרדוקסאלי ניתן להצביע על כך שדווקא בתרבות שבה קיימת מידה רבה של רוחניות, עלולה להימצא התעללות רוחנית עוצמתית יותר.
איך האלימות הרוחנית מתרחשת בפועל?
נשים חרדיות נפגעות אלימות שהשתתפו בקבוצה טיפולית בשירותי הרווחה הביאו דוגמאות מחיי היום יום שלהן הממחישות את הפגיעה הרוחנית שחשו בדוגמאות הבאות: התעללות רוחנית ברמת עוצמה ראשונה פגעה באלה אשר הואשמו בפסול, או פגם בטוהר יהדותן; בדתיות-יתר, בדתיות לא מספקת, בבורות, או בהבנה לקויה של ההלכה היהודית. ערך תפילתן של רבות היה נושא מתמיד לביקורת ולעג. התעללות רוחנית ברמה השנייה של עוצמה התרחשה כאשר נמנע מהן לומר תהילים, להשתתף בתפילות חשובות בבית הכנסת, לקחת חלק בשיעורי תורה; כאשר לא ניתן להן רשות לאפות חלות בכמות שתאפשר להפריש חלה; כאשר נרות שבת, נרות חנוכה, או נרות לעילוי נשמתם של צדיקים או של בני משפחה שנפטרו זה מכבר כובו לאחר הדלקתם, או שמנעו מראש את הדלקתם. התעללות רוחנית בעוצמה השלילית והגבוהה ביותר נחוותה בעת שנאמר להן כי אין כוונה להוציא אותן לידי חובה בהדלקה, קידוש או הבדלה, לעתים בלחש, בנכחותם של ילדים ואורחים, מצב אשר הותיר אותן בחוסר אונים תגובתי והלכתי. במקרים החמורים ביותר, נשים נאלצו על ידי בעליהן לעבור על עברה שעונשה הוא כרת.
אפשר היה, לכאורה, להתייחס לכל המקרים המתוארים לעיל כאל מקרים של התעללות פיזית, נפשית או כלכלית, אבל אלו לא היו משקפים את הממד הרוחני של ההתעללות ושל סבל האישה. בכל המקרים הללו, לא רק העצמי הנפשי של הנשים נפגע, ולא רק הקשר שלהן עם הסובבים אותן אלא בעיקר העצמי הרוחני שלהן, חווייתן הרוחנית וקשרן המהווה עבורן קשר של משמעות רוחנית מעבר לרובד האישי והחברתי.
תיאורים אלה של אלימות רוחנית מעלים לא אחת שאלה קשה: כיצד אדם המתיימר להיות שומר תורה ומצוות יכול להתעלל ברובד מקודש של רוחניות? כיצד אדם המגדיר את עצמו ירא שמיים בתחומים רבים ואף פועל כירא שמיים בציבור, יכול לגרום לאחר נזק עד כדי גרימה של עבירה? שאלה זו עוצמתית עוד יותר כאשר היא נובעת מן ההכרה בערך התורה כי "דרכיה דרכי נועם" וכי דורות על גבי דורות, אורח החיים היהודי הוסיף אושר ותמך בשלום הבית. התנהגויות אלו סותרות את הרצוי ואף מאפילות על יופייה של התורה ויישומה כראוי. ולכן טרם מתן ההסברים האפשריים, חשוב ביותר לציין כי הבעיה היא אינה התרבות היהודית עצמה אלא התנהגות האדם האלים במסגרתה. מכאן, ההסברים מופנים חזרה על ההתנהגות הבלתי הולמת של בני אדם והם דומים לאלה המסבירים אלימות והתעללות בכל האוכלוסיות האחרות. טווח ההסברים רחב, מהם, הפרעה נפשית, שחזור פגיעה בעבר כך שהנפגע הופך להיות פוגע בעצמו, או תסכולים והצורך לרמוס את האחר כדי לקבל עוצמה מדומה. יחד עם זאת, יש צורך במחקר מקיף כדי למפות בצורה בטוחה יותר את הגורמים לאלימות רוחנית.
המשגת האלימות הרוחנית מספקת כלי טיפולי שיכול להיות שימושי בשירותי הרווחה בתחום של אלימות כלפי נשים. מלבד הזיהוי, היא מאפשרת לתקף טוב יותר את חווייתן ואת סבלן של הנשים במהלך השיח הטיפולי, ולעצם התיקוף של החוויה אפקט מרפא. לאחר התיקוף, ניתן לתכנן התמודדות ממוקדת וקולעת יותר הכוללת את העצמת הנשים במישור הרוחני במטרה למזער את ההשפעה השלילית של הדיכוי הרוחני שאותן הנשים חוו.
יש לזכור כי בחוויית הנפגע בדרך כלל מופיעים כמה סוגים של אלימות בד בבד, ואם ממד רוחני זה נוכח ומקבל התייחסות מהותית, משהו מהותי בתגובה אליו יכול להתרחש. התנהגויות שמקודם לכן נראו אולי כצדקות של הפוגע, או כחוסר צדקות של הנפגע, וקשרן האדוק לדת מנעו התבוננות ביקורתית למרות שהם עוררו פעם אחר פעם רגשות של בלבול, אי-נוחות, השפלה או ביזיון, צריכים להדליק אור אדום, עצירה ובדיקה האם אין זו צדקות אלא אלימות, בזירה מקודשת שקשה מאוד לדבר עליה ולהפנות נגדה אצבע.
כאשר יש את המילה שמאפשרת לדבר על תופעה, תופעה זו גלויה יותר. אנשי המקצוע, אנשי המפתח בקהילות, והאוכלוסיות הבאות במגע ישיר או עקיף עם סוג זה של התעללות הופכים להיות מודעים יותר לעובדה שרוחניות יכולה להיות מקור לסיפוק ולהתפתחות, אבל גם לפגיעות ולמצוקה. אפשר להצביע על התעללות רוחנית, אפשר לדון בה, ואפשר לעסוק במניעתה.
ציפי לוי (MSW) עובדת סוציאלית, רכזת תחום האלימות, אגף הרווח, איזור צפון, עריית ירושלים.
ניקול דהאן (Ph.D) מחקר, ייעוץ,טיפול, אימון וגישור – 02-6436663.
השתיים מלמדות ומדריכות באוניברסיטה העברית ובמכללות החרדיות בירושלים ובבני ברק.