תגית תקיפה

תשעה באב כמעט כאן. שוב. למרבה הצער. ושוב מדברים על חורבן בית המקדש ועל שנאת חינם שבין איש לרעהו. אבל הפעם זה נראה כאילו אין יותר לאן לרדת, כאילו אין נקודה שאליה לא הגיע החורבן. פעם זו הייתה שנאת חינם שבין איש לרעהו, היום זו שנאת חינם שבין איש לאשתו, בין ילדים להורים, ובין הורים לילדיהם. השנאה עברה אל תוך תחומי הבית היהודי. ומדוע כך.

הידעתם שאחד מכל חמישה קשישים סובל מהתעללות? הידעתם שלרוב מדובר בבני המשפחה הקרובה? בילדים של אותו קשיש האמונים על הטיפול בו? הידעתם שאלימות במשפחה במגזר הדתי והחרדי קיימת? אלימות כלפי נשים ואלימות כלפי ילדים הכוללת אלימות מינית.

כל הנתונים האלו אינם חדשים, אלא שהמספרים הולכים וגוברים. הם גוברים בעקבות חוסר טיפול או טיפול לקוי, בעקבות חוסר מניעה או מניעה לקויה, הם גוברים מפני שרמת הקושי לחיות חיים שקטים ורגועים הולכת וגוברת, כי הכלים הפיסיים והרוחניים לקיים בית יהודי על מי מנוחות הולכים ונחלשים. המספרים של האלימות במשפחה וקריסת התא המשפחתי גוברים מפני שכולנו עסוקים במרוץ אחר איכות חיים גשמית, מרוץ שהולך והופך לקשה מיום ליום, ועוד ישכנעו אותנו שזה בגלל שרצינו הרבה ילדים. (זה שקר אגב).

אז אולי כדאי שנעצור לרגע ונחשוב איך עוצרים את ההתדרדרות הזו, איך בתוך כל החורבן הזה כל אחד מרים אבן קטנה ומנסה לבנות ולא להרוס. נעצור לרגע ונסדר את סדר העדיפויות שלנו. נחשוב על הילדים הקטנים שלנו (וגם הגדולים) ואיך אנחנו רוצים לתת להם את האפשרות לגדול שמחים ויהודיים. נחשוב על בני הזוג שלנו וכיצד אנחנו יכולים לעזור להם ולעצמנו להיות טובים יותר. נשתדל לתקן את העולם ולא לקלקל אותו, נעבוד על עצמנו להיות יותר סבלנים, רחמנים יותר, מבינים יותר, אמפטיים יותר ואוהבים יותר. אולי נוכל לעצור את הסבל הבא, אולי נוכל לגלות את הכאב שמסתיר האחר ואולי נוכל אפילו לתמוך ולתקן את מה שקלקל האחר, או אפילו אנחנו.

וכדאי שנחזור לכללים היהודיים הבסיסיים ביותר של הכרת הטוב, כבוד להורים, כיבוד בת הזוג בדברים הבסיסיים ביותר, הענקת חום ואהבה לילדים.. כי אם במקרה מישהו שכח – בשביל זה באנו לכאן, ולא בשביל הבילויים, הבזבוזים והמותרות.

בתקווה שזו השנה האחרונה שאנחנו צריכים להתאבל בתשעה באב על חורבן ירושלים, על חורבן היהדות וערכיה ועל הפגיעה ההולכת וגוברת בבית היהודי ובחינוך ילדינו.

לקריאה נוספת: אלימות או התעללות רוחנית דר ניקול דהאן וציפי לוי

                   שוברים שתיקה שי יהודאי

ראשית עלינו לדעת, שילד שנפגע מינית לא יבוא לספר את זה להוריו. הורה עלול לטעות ולחשוב שאם הילד היה נפגע, הוא היה בא לספר, אך בפועל זה לא כך וזאת מכמה סיבות. ראשית, הילד נבוך מאד מהמעשה וחושש לספר, ופעמים רבות אף מרגיש שהוא אשם או חושש שיאשימו אותו. 87% מהמקרים הם עלי ידי אנשים קרובים או מוכרים לילד, ופעמים הילד חושש לפגוע בו. בעיקר אם הפוגע גם מיטיב עמם בדברים מסויימים. כאשר מדובר בדמות תורנית, החשש מתעצם שכן  ''הרב וודאי צדיק''.

בפועל, סיפורים על הטרדות מיניות מתגלים רק בגיל מבוגר בו הם מספיק בשלים לספר על מה שעברו בילדותם. ולכן, על ההורים להיות ערניים במיוחד ולא לחשוב בתמימות ש''אם הילד לא מספר, כנראה שום דבר לא קורה''.

כדי למנוע פגיעה, רצוי לשוחח עם הילדים על כך ולחדד בפניהם את העובדה שאסור לגעת באחר ללא רשותו,  ושאין לאף אחד רשות לגעת בהם בלא רשותם. בנוסף, צריך ללמדם שישנם מקומות בגוף שהם פרטיים ומוצנעים וגם שם אין לאפשר מגע. כשמדובר בדמות תורנית הפוגעת, צריך לחנך את המתבגרים ואף את המבוגרים, שגם לרב אסור ללכת בניגוד להלכה. ואם הרב עושה דברים מנוגדים להלכה יש להתרחק ממנו ולשתף על כך אחרים. ראוי לפתח את נקודת הביקורת שלנו ושל ילדינו, שלא לקבל כל מעשה או אמירה, אלא גם להיות בעלי חוש ביקורת בריא.

דבר נוסף, צריך לעודד את הילדים לשיח.
ראשית, עלינו להשתדל להיות קשובים בכל עת לילדינו, כך הילדים ידעו שאנחנו כתובת. הילד צריך להרגיש בנוח לפנות אלינו ולדעת שלא נכעס עליו או נבקר אותו על מה שהוא מספר (דבר זה נכון על כל דבר שיספר לנו. אם הוא יודע שבזמן שהוא משתף אנחנו כועסים או לא קשובים, הסיכוי אפסי שירצה לשתף). כהורים, מוטלת עלינו אחריות לייצר מרחב בטוח בבית, בו הילד ירגיש בנוח וידע שכאן יקבלו אותו כמות שהוא. ומתוך כך, יהיה לו את האומץ לשתף.

איך נזהה שהילד עבר התעללות או נפגע תקיפה?

כיוון וילד לרוב לא ישתף, עלינו לפתח מודעות. ראשית, מחקרים מורים על כך, שמאד קשה לראות סימנים על התעללות מינית. ילדים יכולים להחביא את העובדה שנפגעו בקרב שנים. ובכל זאת, אפשר להצביע על כמה סימנים.

ראשית ישנם סימנים פיזיולגיים – אם אנו רואים דימומים לא מוסברים, גירויים או כאבים באיברי המין, כאבי בטן או הקאות, קשיים בהליכה או בישיבה כל אלו עלולים לרמוז על התעללות מינית.

ישנם סימנים התנהגותיים – הילד מתחיל להתנהג בצורה שאינה אופיינית לו. הוא מפגין רתיעה או קושי ממגע גופני. התנהגותו נעשית רגרסיבית והוא נהיה ילדותי, חוזר להרטיב. הוא מתחיל להתבודד מבחינה חברתית, הערכה העצמית שלו יורדת. אם מגלים התנהגות מינית שאינה מתאימה לגיל, או משחקים בעלי אופי מיני (הכנסת חפצים למקומות אינטימיים, ביטויי פיתוי וכד'). ילדים כאלו עלולים להמנע משיעורי התעמלות, עלולים להיות נסיונות אובדניים. הפרעות אכילה. פעמים רבות הילד יגלה סימני אלימות כלפי ילדים הקטנים ממנו (כתוצאה של התקה של הכעס).

במידה וזיהיתם את הסימנים, או הילד מספר, אסור להפגין רגשות שליליים של כעס, גועל, לחץ או בהלה. תנסו לדבר עם הילד בנועם, לשדר לו שהוא בסדר ושלא עשה שום דבר רע. ובעיקר, שאיינו כועסים עליו. הסבירו לו שהוא הנפגע ולא הפוגע, ולתת לו לספר בקצב שלו.

חשוב מאד לפנות מיד אל גורם מקצועי מוסמך לטיפול, ולדווח על כך לפקידת סעד או למשטרה.
במידה והחלטתם לפנות למטפל, בדקו הייטב את הכשרתו המקצועית והאתית,
האם גורם מוסמך עומד מאחוריו, האם יש בר סמכא המפקח על פעולותיו וכו'.

לסכום: הסטטסיטיקה מורה על אחוז גבוה מאד של נפגעים בקרב האוכלוסיה, ולצערנו תופעה זו לא פוסחת על שום מגזר. עלינו להיות ערניים יותר ואף לתדרך את ילדינו כיצד להזהר ולהמנע. במקום שיש מודעות, אפשר לצמצם נזקים במידת הצורך.

הכתבה משוייכת לתחום לימודים הנחיית הורים חינוכיים.