שלום רב, אנו זוג שעבר טיפול זוגי במשך כחצי שנה. הטיפול עדיין לא הסתיים ויש מה לשפר בתפקוד האישי, הזוגי, האחריות המשפחתית וכו'. אנו מרגישים שהמטפל כבר לא עונה על צרכינו. הוא מגמד בעיות קיימות ומציקות, יש שתיקות ארוכות במהלך הפגישות, פשוט לא יודעים כבר על מה לדבר. המטפל עזר לנו במס' נושאים אך היו פגיעות ממנו. לפעמים הוא יורד עלי בנושאים מסויימים, ואני מאוד נפגעת. אני מרגישה ורואה שאין לי לגיטימציה לומר את המציק לי, אין מספיק הזדמנות לדבר ואין התייחסות לכך בצורה ראויה. בנוסף, המטפל החליט שלא לדבר על כל מה שעברנו יחד לפני הטיפול אלא להמשיך הלאה. לי זה נורא נורא מציק. עברתי חודשים ארוכים של בדידות וקושי כלכלי,רגשי, פיזי , זוגי ומה לא. זה לגיטימי שמטפל יורד על מטופל לעיני בן זוגו? לגיטימי לא לפרוק את מצוקות העבר כדי להתנקות? אגב, כשקורה דבר דומה למה שהיה בעבר, באופן חד פעמי, אני מתפוצצת ממש, ובטוחה שהמצב חוזר על עצמו שוב ומתה מפחד. האם לא היה עדיף לדבר על מה שמציק??? אולי אנו לא זקוקים כבר לייעוץ, כי זו עבודה שיש לבצע לבד? אני עדיין לא מרוצה מחיי הנישואין שלנו. מלאת תקווה אך שואפת לעוד כי זה עדיין לא מצב נורמלי. אציין כי הקושי שלנו הוא גם בתחום יחסי האישות, בנוסף לתקשורת, תפקוד ואחריות של הבעל במשפחה. אנו זקוקים גם לאדם בעל ראייה רחבה, שיבחין גם האם יש מקום לבדוק בעיה פיזית, הורמונאלית או נפשית אצל הבעל. תקציבינו שואף לאפס. אנו חיים במינוס כל הזמן, וןמשתדלים לא לעבור את התקרה... אציין כי אנו לא קונים שום דבר מיותר. אין דירה, רכב, קניות ובילויים. הכל יד שניה. אנו חיים מהמעט שבמעט. עם זאת אינני מעוניינת לפנות לסטאז'ר. העניינים מורכבים מאוד. שאלתי היא בעצם מה לעשות? להמשיך? להפסיק? להחליף מטפל? אשמח מאוד לתשובתכם.