facebook youtube google

תגית אישיות

האם אני בנאדם איכותי?

האם אני בנאדם איכותי?

במצב זה, האדם עדיין תוהה באשר לאיכויות הטבועות בו, אלא שהוא מנסה להגדיר את עצמו "מחדש", מתוך התעלמות במידת האפשר מן הכותרות שהטביע לו החברה.

קיים קושי להתנער מן ההשפעה הסביבתית. לעיתים, מתוך מגמה לאובייקטיביות ולהתנערות מן ההגדרות של הבית והחברה, הנער/בחור פועל מתוך ריאקציה, ומציב את עצמו בצידו האחר של הסכלה, כשבפועל אישיותו איננה שם באמת.

בכל מהלך התפתחות זו, האדם שקוע עדיין בעצמו וטרוד בהגדרה אישית. זהו מצב לא בריא, משום שהוא עשוי לחסום את הצמיחה האישית, אולם כשלב זמני הוא הכרחי ומהווה חוליה בהמשך ההתפתחות. רק אם ה"אני" בנוי כראוי ולאדם קיימת מודעות עצמית, רק אז מתאפשרת הפניה אל ה"אחר" והתמסרות אליו.

רק אם יש "אני", יש "אתה" וכשיש "אתה", יש "הוא". כאן מגיע האדם לאפשרות לנהל מערכת יחסים כנה עם "ההוא" - עם הקב"ה.

בשלב זה האדם אמור להפסיק להתעסק עם עצמו ולהתמקד בהענקה לזולת. ההתמקדות בזולת כיעוד, מעוררת שאלה בדבר התועלת והנחיצות של ה"אני". השאלה היא, מה משמעות ה"אני", כשכולי אמור להיות נתון ל"אני" של הזולת. האם צריך להקריב את ה"אני" לטובת האחר?

שאלה זו עצמה, ניתן להציב גם ביחס למערכת היחסים עם הבורא. כשהאדם נמצא בדילמה אם לעבור עבירה או למות,האדם מצווה להקריב את חייו למען ה' במצבים מסוימים ופרט למקרים אלו אסור לאדם למסור את נפשו לטובת מצוות הדת.

אולם גם כשאין מדובר במוות, עדיין קיום המצוות כרוך במסירות נפש. משמעות הדבר היא, שהאדם מקריב משהו מעצמו לטובת קיום המצוות. השאלה היא עד כמה. האם התורה דורשת מן האדם לבטל את ה"אני" שלו לטובת מצוות ה' ולשם שירות ה"אני" של האחר בלבד? האין צידוק לנוכחות ה"אני"?

שיטות טיפול שונות, מרכזות את תשומת הלב ב"אני". תפיסות חדשות יוצאות מנקודת הנחה כי העיוות הנפשי נובע מחוסר שלוה פנימית. לפיכך עיקר עניינם הוא לגרום לאדם להיות שלם עם האני שלו מתוך הנחה כי רק כשהוא שקוע באני שלו, ביכולתו לתרום את האני שלו לטובת הזולת.

ה"זוגיות" כמאפשרת בצורה אופטימאלית את היציאה מן ה"אני" וטיפול באחר תוך כדי המשך טיפוח האני בלא שהדבר יתקשר לאגואיזם.

  1. האישה נבראה לאחר בריאת האדם, בכדי שאדם יוכל לעצב את אישיותו בלעדיה, והצורך שלו באישה ייווצר לאחר בניית האני שלו.
  2. קיימת זהות בין האחדות וחוסר האחדות ברמה הלאומית, לבין האחדות או חוסר האחדות בתחום הבין-אישי.
  3. באדם קיימים שני צרכים סותרים במקביל: הצורך בחירות והצורך בהשתייכות.

התורה במצוותיה מציעה לאדם נוסחת חיים המאפשרת שמירה על איזון נכון בין שני הצרכים. אולם ישנם מספר גורמים בחיים אשר מאיימים על קיומם של שני הצרכים בצוותא.

לדוגמה: התורה מחנכת את האדם להתייחס אל זולתו ומחנכת אותו כי הזולת הנו "צלם אלוקים". על האדם להתייחס לזולת, הוא מחוייב להזדהות עם סבלו ולנסות להקל עליו במשאו. "לא תוכל להתעלם" לא רק מן אבידתו אלא מסבלותיו ומקיומו בכלל.

אולם לצד היחס אל הזולת, על האדם להשתדל בכל כוחו "להשלים" את עצמו במהלך חייו. עליו לעבוד על מידותיו, לרסן את תאוותיו, ללמוד תורה ולדעת אותה. היחס הטוב אל הזולת אינו פוטר אותנו מלהצמיח את עצמנו.

היכולת של האדם לשמור על איזון בין היחס שלו אל הזולת לבין היחס שלו אל עצמו, עשוי להתערער באחד משני המצבים: או כשהאדם שרוי בייסורים, או לחילופין, כשהוא מוקף בכל הטוב שבעולם, אז קיימת אצלו נטייה לשקוע בעצמו.

תחילה ב"פסיכואנליזה" של פרויד הגורסת כי הדחקת אירועים בעבר מהווים גורם מאיץ של בעיות נפשיות. שיטות הטיפול שנגזרו מתפיסה זו, מנסים לחפור בעברו של המטופל ומחדדים לו את התחושה כי אי אלו אירועים "אשמים" בתחושותיו ובמצבו בהווה. גם שיטות טיפול מודרניות, כדוגמת "עוצמת הרכות", מחדדים את המודעות של המטופל(ושל המטפל) במה שקורה לו.

מלחמת הקיום עשויה לגרום לאדם לחוש כי קיום הזולת מאיים על חייו. הסכנה הגדולה שהייתה טמונה בחלום יוסף, זו ההיררכיה שתוארה בחלומותיו. התיאור עשוי לייצר תחושת קנאה הנובעת – כאמור ממלחמת הקיום.

 

תקופת הילדות, זה לא מה שחשבתם
לא תמיד זוהר (צילום:fotolia)

תקופת הילדות, זה לא מה שחשבתם

חנה א. סופרת ילדים, מספרת: בגן קדם חובה, אמא שלי באה יום אחד לגן, והגננת שיבחה אותה ואמרה שאני "ילדה טוה ונחמדה, ומאד חכמה, המדברת בשפה כל כך עשירה". ככה בדיוק היא אמרה , ואני הסמקתי והייתי מרוצה מאד לקבל את הנשיקות של אמא.

ואז..קרו שני דברים: אמא הלכה, ונשפך פטל על הרצפה בגן.

הגננת בקשה ממני: "חני, תביאי בבקשה את הספונג'דור!"

אבל אני לא ידעתי מהו ספונג'דור. שאלתי את הגננת. "חני!" היא אמרה בחומרה. "אל תעשי את עצמך שאת לא מבינה מה זה! ברגע אמרתי לאמא שאת מדברת בשפה עשירה!"

אבל אני, באמת לא ידעתי מה זה! משום שאצלינו בבית דיברו בעברית צחה, וקראו לסמרטוט הרצפה :סחבה, או מטלית רצפה. או סתם סמרטוט, אבל אף פעם. אף פעם לא ספונג'דור!

ככה עמדתי לי שם, מבויישת, והגננת נזפה ולא הבינה למה אני ממשיכה להתחמק למרות היותי בדרך כלל ילדה שכל כך רוצה לרצות.

עד היום אני זוכרת את התיסכול הילדותי הנורא. מצד אחד כל כך רציתי לעשות כמו תמיד מה שהגננת ביקשה, ולמצוא חן בעיניה ובעיני אמה.. ומצד שני, באמת לא הבנתי מהו ספונג'דור.. למדתי מזה, ועד היום אני משתדלת תמיד תמיד לתת אימון בילדים קטנים. בין אם הם ילדיי, ובין אם ילדים אחרים.

 

צ. בלום, סופרת ילדים: "יום אחד מצאתי צב. החלטתי לגדל אותו, וכמובן טיפלתי בו להפליא. כל יום שטפתי לו ירקות וסלט של חסה.

יום אחד קמתי בבוקר, והצב פשוט נעלם!

בכיתי נורא. ואבא הציע פתרון: "אולי הוא ברח דרך התריסים?"

הרהרתי בדבר ימים מספר, והגעתי למסקנה שמשהו פה לא הגיוני. איך הוא יכול לצאת דרך חרכים כה קטנים?

רק כשגדלתי הבנתי שפשוט נמאס להורי מהצב ומהלכלוך הנורא שחולל בבית, ומהירקות שמתחסלים ללא סוף והם הוציאו אותו לשדה.

אבל עד היום אני זוכרת את העצב על אבדן הצב, ואת ההתחבטות המחשבתית התמימה.

אני חושבת שאני לעולם לא אשקר לילדיי, ולו בכדי לחסוך להם את כאב האמת!"

י. ג'ייקובס, סופרת ומשוררת ילדים: "אני זוכרת שהוריי היו בחו"ל, וסבתא באה אלינו לשמור עלי. ערב אחד שיחקתי למטה, עם החברות, והתפתחה מריבה ביני לבין אחת הילדות. הייתה זו ילדה כזו ש"הייתה לה מילה", ועל אף שצדקתי, וצדקתי הייתה ברורה בעליל, כולן עברו לצידה. התרדרנו למריבת ידיים ואני הייתי נזעמת ומתוסכלת מאד.

רצתי הביתה, ובבית לא היו אמא או אבא לנחם אותי, "נשפכתי" על המיטה והתחלתי לבכות ולבכות.. סבתא באה לידי ושאלה מה קורה, אבל אני רק התעצבנתי עוד יותר, כי ידעתי שהיא לא תבין אותי (היא לא לגמרי ידעה עברית), ולעולם לא תבין עד כמה זה נורא, המצב שלי, ועד כמה אני פגועה ורמוסה.. אני מספרת לך את זה, ונזכרת ממש בחדות ברגעים הללו.. כל כך כואב לי, מחדש, שדמעות עולות בעיניי"...

 **

@מהי ילדות מאושרת? והאם כשהיא מאושרת, היא אכן, התקופה היפה ביותר בחיים?

גברת מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית, העובדת רבות עם ילדים:

"רוב הילדים חווים ילדות רגילה (בכתבה זו אינני מתייחסים לכאלו שעברו ילדות קשה, כמו התעללויות מצד ההורים וכיוצא באלו).

למעשה, מה שיקבע אם הילדות תיזכר לאדם כתקופה מאושרת או לא, זה ההתייחסות ש ל ו אל הדברים. זה גם מה שיקבע איך האירועים שעבר יפיעו על מצבו, דרכו ועתידו בחיים.

בכללית, לא אירועים אלו ואחרים הם שקובעים, אלא הביסוס שהצליח הילד לבסס את עצמו. עמוד השידרה שנבנה אצלו. חוסנו הפנימי. כל אלו דברים שתלויים גם באופיו של הילד, וגם כמובן בסביבה שלו.

שני ילדים יכולים לעבור את אותו אירוע בדיוק, האחד ייתיחס לזה כאל אירוע טראומטי, והשני ממש לא".

דוגמא בבקשה?

"למשל, ילד ששכחו לקחת אותו מהגן. לאחד דבר כזה עלול להוות ממש טראומה, ולשני, אירוע רגיל, עוד אירוע ברצף האירועים שקרו ולא הותירו רישום".

מה ההבדל למה אחד כה רגיש והשני פחות?

"ילדים נולדים עם טמפרמנט שונה. מצאו שיש הבדלים גדולים בטמפרמנט של ילדים כשהם בני שש שעות בלבד ! פחות מחצי יממה! וזה, כמובן, תלוי בהורים, מה שהם משדרים, האם הילד חונך לעצמאות? האם הוא תלותי? האם אחד מההורים משדר פגיעות שנותרה א צ  ל ו מהילדות? זה עניין מורכב מאד".

גברת שפירא. האם הילדות היא התקופה המאושרת ביותר בחיים?"

"מה פתאום. זהו מיתוס. ממש כמו המיתוס ש"כל הורה אוהב את ילדו אהבה עצומה מהשניה שהוא נולד". זה לא נכון. רק הנתינה, והעוד נתינה, יוצרת את האהבה המדוברת הזו. גם אם מאמצת, המשקיעה בילד רבות, מקבלת את אותה תוצאת אהבה בדיוק.

זה וגם זה אלו הם מיתוסים עממיים, שאין להם אחיזה אבסולוטית במציאות".

את נותנת לגיטימציה למבוגרים הטוענים שהילדות זכורה להם כתקופה עם מועקות וחוסר אונים?"

"יש זכרונות רעים שניתן ללמוד מהם (אני לא אתנהג ככה). ומלבד זאת, אנשים שמבוססים ובנויים רגשית היטב, לא יטפחו את אותם זכרונות מרים, ולא יעבו אותם לכדי טראומה, אלא ילמדו מהם או יתייחסו אליהם כשוליים, מכיוון שהחיים שלהם מלאים ועשירים בהווה, והם מסתכלים על הכל בצורה פרופורציונלית ואופטימית.

ואולם, אצל אנשים אחרים, בשל נטייתם לנחיתות, ומכיוון שהם כל הזמן חשים מבפנים מקופחים או דחויים (חוויה שנחקקה בילדות כנראה, ושאינה קשורה באמת למציאות). הזיכרונות מתעבים והופכים לחוויות שליליות איומות, לשנאה כלפי האנשים שגרמו להם אותן, ואפילו לרצון לנקמה חלילה".

"אני חושבת", יהודית לביא, מורה ויועצת בבתי ספר יסודיים, מתנגדת לדברים:  " שמדד לזכרונות ילדות מרים הוא לאוו דווקא השקפת עולם פסימית או רגש קיפוח. י אנשים רבים ואני מדברת עם המון כאלו, שהם דווקא אנשים מצליחים מאד, אהובים בחברה ולאוו דווקא פאסימיים, שזוכרים בחדות כל מיני אירועים לא נעימים. יש אפילו כאלו שיכולים לבכות ממש בעודם נזכרים, על אף שהיום זה מאד רחוק. מדובר, בדרך כלל, בשני סוגים של אנשים:

אנשים רגישים מאד, בדרך כלל מופנמים מעט, כאלו ש"לוקחים קשה" כל דבר, גם בהיותם בוגרים. *ילדים חכמים מאד, שהרמה הרגשית שלהם לא השיגה את הרמה השכלית , והם כל שנות ילדותם ונערותם, סובלים מאד, כי הבוגרים סביבם, שוכחים, בלי משים, שהם סך הכל ילדים קטנים...

השכל המופגן שלהם והשיח הקולח, בעל האופי הבוגר, מטעים את הבוגרים הנ"ל, והם מתפתים להתייחס אליהם כאל מבוגרים לכל דבר.

זה גורם לצרות צרורות, אני יכולה להגיד לך שהרבה מהנערים שאני מטפלת בהם או מיעצת למשפחותיהם, סובלים מהסמפטום הזה.

זה עלול ל'שלוח' ילד לטיפול?

"לא. זה חלק ממכלול רחב של בעיות. בואי ננסח זאת ככה: כשמגיעים אלי נערים או נערות אינטליגנטיים, חכמים, שכלפי חוץ אין סיבה להתנהגותם הלא מוצלחת, לשטויות שהם מסוגלים לעשות ולבעיות שלהם, אני ישר מגלה את הנקודה הזו: הם אף פעם לא היו ממש ילדים. לא נתנו להם לחוות את השלב הקריטי והחשוב הזה בהתפתחות. ציפו מהם ליותר מידי, נדהמו ממעשי קונדס שלהם, שלא תאמו את בגרותם השכלית, העליבו ופגעו בהם בלא לזכור שאין להם כלים להתמודד עם הביקורת הזו...ייתכן שאלו הילדים שיזכרו בבגרותם את החוויות הללו כקשות".

מה את מציעה להורים ו'לא יחטאו בילד'? מה החשוב ביותר בעיניך, שימנע מציאות כזו?

"במילה אחת. הקשבה שזו מילה המכילה המון: לפעמים, הורים יקרים, עצם ההקשבה היא הפתרון. על אף שאיננו חייבים למלא את משאלותיהם, או להסכים עם טרוניותיהם.. למשל, ילדה שמתלוננת שלא מרשים בסמינר לעשות דבר מסוים והיא מתרעמת על כך, ומתמרדת (כמצוות גילה).

 אין זה חטא להקשיב לה! זה לא אומר שאנחנו צריכים להצדיק אותה או לא להצדיק את המערכת החינוכית בה היא נמצאה (דבר שאינו מומלץ לעולם!) אבל כן. להקשיב. לגלות אהדה לכך שמשהו מציק לה. שיש לה בעיה כלשהי. מספיק שנאזין להם. זה גורם, יותר מכל, לאימון.

 

 

אנשים עמוקים מאושרים יותר
תנסו את זה (צילום:fotolia)

אנשים עמוקים מאושרים יותר

בדרך כלל זה קורה במקומות קבועים – במעלית, במטבחון של המשרד, באירוע חברה, בחדר הכושר וכדומה – מדובר כמובן על שיחות חולין. אתם פוגשים אדם, ייתכן שאתם מכירים אותו כבר שנים ויודעים עליו ממש מעט, אבל השיחה נשארת ברמה המנומסת שלא מספקת שום אינפורמציה חדשה או מעניינת. למעשה, גם אין ציפייה לכך ששיחת החולין תתעלה על הפונקציה הבסיסית של נימוס.

העיתונאי כריס קולין והקומיקאי רוב בידקר מאמינים כי כדי להפוך לשיחה מרתקת ומעשירה, הכל תלוי בדמיון ובתעוזה של הנפשות הפועלות. השניים כתבו ספר בנושא ומסבירים בו כי לעתים רבות אנו מוצאים את עצמנו בלי דבר מה חשוב לומר, אבל ניתן לשנות את זה בקלות על ידי שינוי בזווית החשיבה.

מה התועלת של שיחות עומק? בכתב העת של האגודה האמריקאית למדעי הפסיכולוגיה פורסם באחד המאמרים, שגילה כי אנשים שמנהלים שיחות מעמיקות הם בעלי רמת אושר גבוהה יותר מאשר אנשים שעיקר השיחות שלהם הוא שטחי. קולין ובידקר בהחלט תומכים נלהבים של מסקנות אלה ומטרתם היא לעורר את האבולוציה של התקשורת האנושית הבלתי פורמלית. יש להם 3 טיפים פשוטים לכך.
 

1. חפשו סיפורים, לא תשובות

אחת הדרכים להתגבר על המבוי הסתום של שיחות שטחיות הוא לשאול שאלות פתוחות. תמיד לחפש שאלות שמזמינות את הצד השני לחשוב - לענות בהסבר, תיאור או שיתוף חוויה, במקום בתשובה בת מילה אחת. למשל:

במקום: "איך היה היום שלך?"

אפשר לשאול: "מה הדבר הכי מעניין שקרה במשרד היום?"

במקום: "איך קוראים לך?"

אפשר לשאול: "מה המשמעות של השם שלך? למה קראו לך בשם הזה?"

 

האזנה אקטיבית ושאלות פתוחות ייקחו את השיחה למקומות בלתי צפויים.
 

2. שברו את המראה

אפקט המראה מוכר לכולנו:

 "מה קורה?" 

"בסדר, מה איתך?"

  "בסדר..."

כאן בדרך כלל השיחה מגיעה לסיום. האפקט מתרחש מתוך מבוכה או ניסיון לנהוג בנימוס ולחזור או להסכים על מילותיו של בן השיח. את המראה הזו יש לשבור:

  "יום יפה היום"

"כן, יום מדהים"

בשיחה כזו הצדדים כפופים לנורמה חברתית. כדי להתגבר עליה, יש לחשוב מחוץ למסגרות המקובלות, ואפילו להשתמש בהומור.

 "יום יפה היום"

 "לא אם אתה בנורווגיה, בשעה כזאת חשוך שם, וזה יישאר ככה כמעט כל היום..."

שליפת פרט שלכאורה אינו רלוונטי יכולה להצית עניין בשיחה ולשאת אותה למקומות בלתי צפויים.
 

3. דלגו על התשובה המצופה

ישנו סט של שאלות עם סט תשובות מוכן מראש. בכל פעם שאתם נתקלים בשאלה כזאת, דלגו על התשובה הראשונה שקופצת לראש וחשבו במודעות מלאה על השאלה שנשאלתם. התשובות שיעלו לכם בראש כבר יעשו את העבודה. למשל:

על השאלה - "איך הייתה הטיסה?"

תשובה בנאלית –  "ארוכה, אבל עברה בסדר"

במקום זאת: "הייתי שמח לטוס בחברת תעופה שמתמחרת את הכרטיסים על בסיס כמות המילים שאדם מוציא מפיו בזמן הטיסה..."

דוגמא נוספת – על המשפט "וואו, חם היום!"

תשובה בנאלית – "כן, אמרו שיש 38 מעלות בחוץ".

במקום זאת: "היה עוזר אם היו לי אוזניים גדולות יותר. הפילים משתמשים באוזניי המניפה שלהם כדי לפזר את החום מחוץ לגוף, ממש כמו רדיאטור!"

העצות הללו אמנם משעשעות ונראות כחורגות מהמוסכמות, אך בכוחן להוביל לשינוי תפיסתי בכל הקשור לתקשורת שאתם מנהלים בחיי היומיום. אתם תופתעו לגלות בעצמכם כישורים סוציאליים רדומים וכמובן שתזכו לחשוף צדדים מרתקים אצל אנשים חדשים וישנים כאחד.

תתחילו להיות קצת יותר עמוקים פחות שיטחיים, אולי ככה תגיעו אל האושר...