חנה א. סופרת ילדים, מספרת: בגן קדם חובה, אמא שלי באה יום אחד לגן, והגננת שיבחה אותה ואמרה שאני "ילדה טוה ונחמדה, ומאד חכמה, המדברת בשפה כל כך עשירה". ככה בדיוק היא אמרה , ואני הסמקתי והייתי מרוצה מאד לקבל את הנשיקות של אמא.
ואז..קרו שני דברים: אמא הלכה, ונשפך פטל על הרצפה בגן.
הגננת בקשה ממני: "חני, תביאי בבקשה את הספונג'דור!"
אבל אני לא ידעתי מהו ספונג'דור. שאלתי את הגננת. "חני!" היא אמרה בחומרה. "אל תעשי את עצמך שאת לא מבינה מה זה! ברגע אמרתי לאמא שאת מדברת בשפה עשירה!"
אבל אני, באמת לא ידעתי מה זה! משום שאצלינו בבית דיברו בעברית צחה, וקראו לסמרטוט הרצפה :סחבה, או מטלית רצפה. או סתם סמרטוט, אבל אף פעם. אף פעם לא ספונג'דור!
ככה עמדתי לי שם, מבויישת, והגננת נזפה ולא הבינה למה אני ממשיכה להתחמק למרות היותי בדרך כלל ילדה שכל כך רוצה לרצות.
עד היום אני זוכרת את התיסכול הילדותי הנורא. מצד אחד כל כך רציתי לעשות כמו תמיד מה שהגננת ביקשה, ולמצוא חן בעיניה ובעיני אמה.. ומצד שני, באמת לא הבנתי מהו ספונג'דור.. למדתי מזה, ועד היום אני משתדלת תמיד תמיד לתת אימון בילדים קטנים. בין אם הם ילדיי, ובין אם ילדים אחרים.
צ. בלום, סופרת ילדים: "יום אחד מצאתי צב. החלטתי לגדל אותו, וכמובן טיפלתי בו להפליא. כל יום שטפתי לו ירקות וסלט של חסה.
יום אחד קמתי בבוקר, והצב פשוט נעלם!
בכיתי נורא. ואבא הציע פתרון: "אולי הוא ברח דרך התריסים?"
הרהרתי בדבר ימים מספר, והגעתי למסקנה שמשהו פה לא הגיוני. איך הוא יכול לצאת דרך חרכים כה קטנים?
רק כשגדלתי הבנתי שפשוט נמאס להורי מהצב ומהלכלוך הנורא שחולל בבית, ומהירקות שמתחסלים ללא סוף והם הוציאו אותו לשדה.
אבל עד היום אני זוכרת את העצב על אבדן הצב, ואת ההתחבטות המחשבתית התמימה.
אני חושבת שאני לעולם לא אשקר לילדיי, ולו בכדי לחסוך להם את כאב האמת!"
י. ג'ייקובס, סופרת ומשוררת ילדים: "אני זוכרת שהוריי היו בחו"ל, וסבתא באה אלינו לשמור עלי. ערב אחד שיחקתי למטה, עם החברות, והתפתחה מריבה ביני לבין אחת הילדות. הייתה זו ילדה כזו ש"הייתה לה מילה", ועל אף שצדקתי, וצדקתי הייתה ברורה בעליל, כולן עברו לצידה. התרדרנו למריבת ידיים ואני הייתי נזעמת ומתוסכלת מאד.
רצתי הביתה, ובבית לא היו אמא או אבא לנחם אותי, "נשפכתי" על המיטה והתחלתי לבכות ולבכות.. סבתא באה לידי ושאלה מה קורה, אבל אני רק התעצבנתי עוד יותר, כי ידעתי שהיא לא תבין אותי (היא לא לגמרי ידעה עברית), ולעולם לא תבין עד כמה זה נורא, המצב שלי, ועד כמה אני פגועה ורמוסה.. אני מספרת לך את זה, ונזכרת ממש בחדות ברגעים הללו.. כל כך כואב לי, מחדש, שדמעות עולות בעיניי"...
**
@מהי ילדות מאושרת? והאם כשהיא מאושרת, היא אכן, התקופה היפה ביותר בחיים?
גברת מרים שפירא, פסיכולוגית קלינית, העובדת רבות עם ילדים:
"רוב הילדים חווים ילדות רגילה (בכתבה זו אינני מתייחסים לכאלו שעברו ילדות קשה, כמו התעללויות מצד ההורים וכיוצא באלו).
למעשה, מה שיקבע אם הילדות תיזכר לאדם כתקופה מאושרת או לא, זה ההתייחסות ש ל ו אל הדברים. זה גם מה שיקבע איך האירועים שעבר יפיעו על מצבו, דרכו ועתידו בחיים.
בכללית, לא אירועים אלו ואחרים הם שקובעים, אלא הביסוס שהצליח הילד לבסס את עצמו. עמוד השידרה שנבנה אצלו. חוסנו הפנימי. כל אלו דברים שתלויים גם באופיו של הילד, וגם כמובן בסביבה שלו.
שני ילדים יכולים לעבור את אותו אירוע בדיוק, האחד ייתיחס לזה כאל אירוע טראומטי, והשני ממש לא".
דוגמא בבקשה?
"למשל, ילד ששכחו לקחת אותו מהגן. לאחד דבר כזה עלול להוות ממש טראומה, ולשני, אירוע רגיל, עוד אירוע ברצף האירועים שקרו ולא הותירו רישום".
מה ההבדל למה אחד כה רגיש והשני פחות?
"ילדים נולדים עם טמפרמנט שונה. מצאו שיש הבדלים גדולים בטמפרמנט של ילדים כשהם בני שש שעות בלבד ! פחות מחצי יממה! וזה, כמובן, תלוי בהורים, מה שהם משדרים, האם הילד חונך לעצמאות? האם הוא תלותי? האם אחד מההורים משדר פגיעות שנותרה א צ ל ו מהילדות? זה עניין מורכב מאד".
גברת שפירא. האם הילדות היא התקופה המאושרת ביותר בחיים?"
"מה פתאום. זהו מיתוס. ממש כמו המיתוס ש"כל הורה אוהב את ילדו אהבה עצומה מהשניה שהוא נולד". זה לא נכון. רק הנתינה, והעוד נתינה, יוצרת את האהבה המדוברת הזו. גם אם מאמצת, המשקיעה בילד רבות, מקבלת את אותה תוצאת אהבה בדיוק.
זה וגם זה אלו הם מיתוסים עממיים, שאין להם אחיזה אבסולוטית במציאות".
את נותנת לגיטימציה למבוגרים הטוענים שהילדות זכורה להם כתקופה עם מועקות וחוסר אונים?"
"יש זכרונות רעים שניתן ללמוד מהם (אני לא אתנהג ככה). ומלבד זאת, אנשים שמבוססים ובנויים רגשית היטב, לא יטפחו את אותם זכרונות מרים, ולא יעבו אותם לכדי טראומה, אלא ילמדו מהם או יתייחסו אליהם כשוליים, מכיוון שהחיים שלהם מלאים ועשירים בהווה, והם מסתכלים על הכל בצורה פרופורציונלית ואופטימית.
ואולם, אצל אנשים אחרים, בשל נטייתם לנחיתות, ומכיוון שהם כל הזמן חשים מבפנים מקופחים או דחויים (חוויה שנחקקה בילדות כנראה, ושאינה קשורה באמת למציאות). הזיכרונות מתעבים והופכים לחוויות שליליות איומות, לשנאה כלפי האנשים שגרמו להם אותן, ואפילו לרצון לנקמה חלילה".
"אני חושבת", יהודית לביא, מורה ויועצת בבתי ספר יסודיים, מתנגדת לדברים: " שמדד לזכרונות ילדות מרים הוא לאוו דווקא השקפת עולם פסימית או רגש קיפוח. י אנשים רבים ואני מדברת עם המון כאלו, שהם דווקא אנשים מצליחים מאד, אהובים בחברה ולאוו דווקא פאסימיים, שזוכרים בחדות כל מיני אירועים לא נעימים. יש אפילו כאלו שיכולים לבכות ממש בעודם נזכרים, על אף שהיום זה מאד רחוק. מדובר, בדרך כלל, בשני סוגים של אנשים:
אנשים רגישים מאד, בדרך כלל מופנמים מעט, כאלו ש"לוקחים קשה" כל דבר, גם בהיותם בוגרים. *ילדים חכמים מאד, שהרמה הרגשית שלהם לא השיגה את הרמה השכלית , והם כל שנות ילדותם ונערותם, סובלים מאד, כי הבוגרים סביבם, שוכחים, בלי משים, שהם סך הכל ילדים קטנים...
השכל המופגן שלהם והשיח הקולח, בעל האופי הבוגר, מטעים את הבוגרים הנ"ל, והם מתפתים להתייחס אליהם כאל מבוגרים לכל דבר.
זה גורם לצרות צרורות, אני יכולה להגיד לך שהרבה מהנערים שאני מטפלת בהם או מיעצת למשפחותיהם, סובלים מהסמפטום הזה.
זה עלול ל'שלוח' ילד לטיפול?
"לא. זה חלק ממכלול רחב של בעיות. בואי ננסח זאת ככה: כשמגיעים אלי נערים או נערות אינטליגנטיים, חכמים, שכלפי חוץ אין סיבה להתנהגותם הלא מוצלחת, לשטויות שהם מסוגלים לעשות ולבעיות שלהם, אני ישר מגלה את הנקודה הזו: הם אף פעם לא היו ממש ילדים. לא נתנו להם לחוות את השלב הקריטי והחשוב הזה בהתפתחות. ציפו מהם ליותר מידי, נדהמו ממעשי קונדס שלהם, שלא תאמו את בגרותם השכלית, העליבו ופגעו בהם בלא לזכור שאין להם כלים להתמודד עם הביקורת הזו...ייתכן שאלו הילדים שיזכרו בבגרותם את החוויות הללו כקשות".
מה את מציעה להורים ו'לא יחטאו בילד'? מה החשוב ביותר בעיניך, שימנע מציאות כזו?
"במילה אחת. הקשבה שזו מילה המכילה המון: לפעמים, הורים יקרים, עצם ההקשבה היא הפתרון. על אף שאיננו חייבים למלא את משאלותיהם, או להסכים עם טרוניותיהם.. למשל, ילדה שמתלוננת שלא מרשים בסמינר לעשות דבר מסוים והיא מתרעמת על כך, ומתמרדת (כמצוות גילה).
אין זה חטא להקשיב לה! זה לא אומר שאנחנו צריכים להצדיק אותה או לא להצדיק את המערכת החינוכית בה היא נמצאה (דבר שאינו מומלץ לעולם!) אבל כן. להקשיב. לגלות אהדה לכך שמשהו מציק לה. שיש לה בעיה כלשהי. מספיק שנאזין להם. זה גורם, יותר מכל, לאימון.