במצב זה, האדם עדיין תוהה באשר לאיכויות הטבועות בו, אלא שהוא מנסה להגדיר את עצמו "מחדש", מתוך התעלמות במידת האפשר מן הכותרות שהטביע לו החברה.
קיים קושי להתנער מן ההשפעה הסביבתית. לעיתים, מתוך מגמה לאובייקטיביות ולהתנערות מן ההגדרות של הבית והחברה, הנער/בחור פועל מתוך ריאקציה, ומציב את עצמו בצידו האחר של הסכלה, כשבפועל אישיותו איננה שם באמת.
בכל מהלך התפתחות זו, האדם שקוע עדיין בעצמו וטרוד בהגדרה אישית. זהו מצב לא בריא, משום שהוא עשוי לחסום את הצמיחה האישית, אולם כשלב זמני הוא הכרחי ומהווה חוליה בהמשך ההתפתחות. רק אם ה"אני" בנוי כראוי ולאדם קיימת מודעות עצמית, רק אז מתאפשרת הפניה אל ה"אחר" והתמסרות אליו.
רק אם יש "אני", יש "אתה" וכשיש "אתה", יש "הוא". כאן מגיע האדם לאפשרות לנהל מערכת יחסים כנה עם "ההוא" - עם הקב"ה.
בשלב זה האדם אמור להפסיק להתעסק עם עצמו ולהתמקד בהענקה לזולת. ההתמקדות בזולת כיעוד, מעוררת שאלה בדבר התועלת והנחיצות של ה"אני". השאלה היא, מה משמעות ה"אני", כשכולי אמור להיות נתון ל"אני" של הזולת. האם צריך להקריב את ה"אני" לטובת האחר?
שאלה זו עצמה, ניתן להציב גם ביחס למערכת היחסים עם הבורא. כשהאדם נמצא בדילמה אם לעבור עבירה או למות,האדם מצווה להקריב את חייו למען ה' במצבים מסוימים ופרט למקרים אלו אסור לאדם למסור את נפשו לטובת מצוות הדת.
אולם גם כשאין מדובר במוות, עדיין קיום המצוות כרוך במסירות נפש. משמעות הדבר היא, שהאדם מקריב משהו מעצמו לטובת קיום המצוות. השאלה היא עד כמה. האם התורה דורשת מן האדם לבטל את ה"אני" שלו לטובת מצוות ה' ולשם שירות ה"אני" של האחר בלבד? האין צידוק לנוכחות ה"אני"?
שיטות טיפול שונות, מרכזות את תשומת הלב ב"אני". תפיסות חדשות יוצאות מנקודת הנחה כי העיוות הנפשי נובע מחוסר שלוה פנימית. לפיכך עיקר עניינם הוא לגרום לאדם להיות שלם עם האני שלו מתוך הנחה כי רק כשהוא שקוע באני שלו, ביכולתו לתרום את האני שלו לטובת הזולת.
ה"זוגיות" כמאפשרת בצורה אופטימאלית את היציאה מן ה"אני" וטיפול באחר תוך כדי המשך טיפוח האני בלא שהדבר יתקשר לאגואיזם.
- האישה נבראה לאחר בריאת האדם, בכדי שאדם יוכל לעצב את אישיותו בלעדיה, והצורך שלו באישה ייווצר לאחר בניית האני שלו.
- קיימת זהות בין האחדות וחוסר האחדות ברמה הלאומית, לבין האחדות או חוסר האחדות בתחום הבין-אישי.
- באדם קיימים שני צרכים סותרים במקביל: הצורך בחירות והצורך בהשתייכות.
התורה במצוותיה מציעה לאדם נוסחת חיים המאפשרת שמירה על איזון נכון בין שני הצרכים. אולם ישנם מספר גורמים בחיים אשר מאיימים על קיומם של שני הצרכים בצוותא.
לדוגמה: התורה מחנכת את האדם להתייחס אל זולתו ומחנכת אותו כי הזולת הנו "צלם אלוקים". על האדם להתייחס לזולת, הוא מחוייב להזדהות עם סבלו ולנסות להקל עליו במשאו. "לא תוכל להתעלם" לא רק מן אבידתו אלא מסבלותיו ומקיומו בכלל.
אולם לצד היחס אל הזולת, על האדם להשתדל בכל כוחו "להשלים" את עצמו במהלך חייו. עליו לעבוד על מידותיו, לרסן את תאוותיו, ללמוד תורה ולדעת אותה. היחס הטוב אל הזולת אינו פוטר אותנו מלהצמיח את עצמנו.
היכולת של האדם לשמור על איזון בין היחס שלו אל הזולת לבין היחס שלו אל עצמו, עשוי להתערער באחד משני המצבים: או כשהאדם שרוי בייסורים, או לחילופין, כשהוא מוקף בכל הטוב שבעולם, אז קיימת אצלו נטייה לשקוע בעצמו.
תחילה ב"פסיכואנליזה" של פרויד הגורסת כי הדחקת אירועים בעבר מהווים גורם מאיץ של בעיות נפשיות. שיטות הטיפול שנגזרו מתפיסה זו, מנסים לחפור בעברו של המטופל ומחדדים לו את התחושה כי אי אלו אירועים "אשמים" בתחושותיו ובמצבו בהווה. גם שיטות טיפול מודרניות, כדוגמת "עוצמת הרכות", מחדדים את המודעות של המטופל(ושל המטפל) במה שקורה לו.
מלחמת הקיום עשויה לגרום לאדם לחוש כי קיום הזולת מאיים על חייו. הסכנה הגדולה שהייתה טמונה בחלום יוסף, זו ההיררכיה שתוארה בחלומותיו. התיאור עשוי לייצר תחושת קנאה הנובעת – כאמור ממלחמת הקיום.