תגית אחריות

תשעה באב כמעט כאן. שוב. למרבה הצער. ושוב מדברים על חורבן בית המקדש ועל שנאת חינם שבין איש לרעהו. אבל הפעם זה נראה כאילו אין יותר לאן לרדת, כאילו אין נקודה שאליה לא הגיע החורבן. פעם זו הייתה שנאת חינם שבין איש לרעהו, היום זו שנאת חינם שבין איש לאשתו, בין ילדים להורים, ובין הורים לילדיהם. השנאה עברה אל תוך תחומי הבית היהודי. ומדוע כך.

הידעתם שאחד מכל חמישה קשישים סובל מהתעללות? הידעתם שלרוב מדובר בבני המשפחה הקרובה? בילדים של אותו קשיש האמונים על הטיפול בו? הידעתם שאלימות במשפחה במגזר הדתי והחרדי קיימת? אלימות כלפי נשים ואלימות כלפי ילדים הכוללת אלימות מינית.

כל הנתונים האלו אינם חדשים, אלא שהמספרים הולכים וגוברים. הם גוברים בעקבות חוסר טיפול או טיפול לקוי, בעקבות חוסר מניעה או מניעה לקויה, הם גוברים מפני שרמת הקושי לחיות חיים שקטים ורגועים הולכת וגוברת, כי הכלים הפיסיים והרוחניים לקיים בית יהודי על מי מנוחות הולכים ונחלשים. המספרים של האלימות במשפחה וקריסת התא המשפחתי גוברים מפני שכולנו עסוקים במרוץ אחר איכות חיים גשמית, מרוץ שהולך והופך לקשה מיום ליום, ועוד ישכנעו אותנו שזה בגלל שרצינו הרבה ילדים. (זה שקר אגב).

אז אולי כדאי שנעצור לרגע ונחשוב איך עוצרים את ההתדרדרות הזו, איך בתוך כל החורבן הזה כל אחד מרים אבן קטנה ומנסה לבנות ולא להרוס. נעצור לרגע ונסדר את סדר העדיפויות שלנו. נחשוב על הילדים הקטנים שלנו (וגם הגדולים) ואיך אנחנו רוצים לתת להם את האפשרות לגדול שמחים ויהודיים. נחשוב על בני הזוג שלנו וכיצד אנחנו יכולים לעזור להם ולעצמנו להיות טובים יותר. נשתדל לתקן את העולם ולא לקלקל אותו, נעבוד על עצמנו להיות יותר סבלנים, רחמנים יותר, מבינים יותר, אמפטיים יותר ואוהבים יותר. אולי נוכל לעצור את הסבל הבא, אולי נוכל לגלות את הכאב שמסתיר האחר ואולי נוכל אפילו לתמוך ולתקן את מה שקלקל האחר, או אפילו אנחנו.

וכדאי שנחזור לכללים היהודיים הבסיסיים ביותר של הכרת הטוב, כבוד להורים, כיבוד בת הזוג בדברים הבסיסיים ביותר, הענקת חום ואהבה לילדים.. כי אם במקרה מישהו שכח – בשביל זה באנו לכאן, ולא בשביל הבילויים, הבזבוזים והמותרות.

בתקווה שזו השנה האחרונה שאנחנו צריכים להתאבל בתשעה באב על חורבן ירושלים, על חורבן היהדות וערכיה ועל הפגיעה ההולכת וגוברת בבית היהודי ובחינוך ילדינו.

לקריאה נוספת: אלימות או התעללות רוחנית דר ניקול דהאן וציפי לוי

                   שוברים שתיקה שי יהודאי

להתעורר יום אחד בבוקר ולגלות שאנחנו חיים במציאות שבה פיגוע רודף פיגוע, ואנחנו עוברים מרגעי חרדה לרגעי מתח או אבדן וייאוש. להתעורר ולגלות שלמרות שרוב חיינו ניסינו להימנע עד כמה שניתן מקושי, להתרחק מעימותים ומבעיות – המציאות ואלוקים יותר גדולים מאתנו ואנחנו נתבעים כרגע להתמודד עם חוויה של שבר ואבדן. לא רק שבר ואבדן של משפחות ששיכלו את בניהם, הוריהם, אחיהם בגל הפיגועים הרצחני שעובר עלינו כרגע בישראל, אלא גם שבר ואבדן של האמונה בהנחה הבסיסית שאנחנו מוגנים ושהחיים פה בישראל ובכלל על כדור הארץ הם בטוחים ואפשר לנהל אותם על מי מנוחות.

האם הפיגועים האלו מוצאים אותנו כחברה חזקה שמוצאת את כוחות הנפש להתמודד עם אבדן הרגשת הביטחון הבסיסית ביותר שלנו? הביטחון שאנחנו יכולים להמשיך ולנהל את חיינו – לנסוע בכל בוקר לעבודה? לשלוח את הילדים למוסדות החינוך? להסתובב ברחובות העיר ללא חשש? או שעלינו כיחידים וכציבור למצוא את כוחות הנפש שלנו כדי להתמודד עם המצבים שהמציאות חושפת אותנו אליהם? ושאלה נוספת: מהם כוחות הנפש שיכולים להפעיל ביחיד ובציבור את ההתמודדות עם הירידה החדה בהרגשת הביטחון הבסיסי הנחוץ לנו כדי לנהל את חיינו ולו רק ברמה הבסיסית ביותר?

התשובה נעוצה בשאלה עצמה

הקושי הוא המנוף ליצירת כלים להתמודדות עמו. בורא עולם הקרה בפנינו מציאות שאי אפשר לברוח ממנה. אי אפשר להסתגר בבתים ולא לצאת לעבודה לנצח, לא לשלוח את הילדים למוסדות ולא לצאת לרחובות העיר. בכל מקרה לא לזמן רב. והנה באמת פלא – הורים שולחים את הילדים למוסדות, יוצאים לעבוד וכשאין ברירה גם מסתובבים ברחובות... על מה אנחנו חושבים כשאנחנו עושים את זה? מה נותן לנו את הכוח לנסות ולהמשיך את שגרת חיינו? פשוט מאוד. אנחנו שמים את ביטחוננו באלוקים שהוא יודע מה הוא עושה, ושאין לנו הרבה ברירות חוץ מאשר לסמוך ולהישען על אבינו שבשמיים. (וכנראה שגם אנשים שאינם מאמינים מוצהרים באלוקים פועלים לפי הדפוס הזה, אלא שהם פחות מודעים לתהליך הפשוט הזה).

אם ויקטור פרנקל, מחבר שיטת הלוגותרפיה היה נמצא כאן היום הוא היה כנראה אומר שמי שלא סומך על השגחה אלוקית יתקשה יותר לתפקד במצב של התערערות קיומית של הביטחון האישי של כל אחד מאתנו. מי שמאמין שבורא עולם הוא המגן האמתי, יהיה לו כוח רב יותר להתמודד. ומי שתהיה לו תשובה מספקת מדוע על פניו נראה לפעמים שבורא עולם לא מגן עלינו או על הקרובים שלנו, יוכל להתמודד טוב יותר עם הפחד שלו מפגיעה.

כיצד הופכים את המשבר לאמונה?

אחת השאלות הגדולות והקשות שבהן אנו נתקלים כמעט בכל רגע בחיינו היא מדוע אנו סובלים. פשוט לגמרי שלוּ הייתה לנו תשובה לשאלה הזו היינו מסוגלים להתמודד טוב עם קושי בין אם מדובר על קושי קל, ובין אם מדובר על ייסורים של ממש. השיטה של ויקטור פרנקל (אדם מחפש משמעות) היא לקחת את החרב שמכה בנו ולהפוך אותה לתרופה למכה, תרתי משמע. ברגע שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לצמוח מהמכה שקיבלנו, ולכן קיבלנו את המכה הזו – אנחנו צומחים. כחברה וכבודדים. אז בואו לא נפחד לנצל גם את המצב הגרוע שאליו נקלענו כדי למצוא משמעות שתצמיח אותנו מתוכו. זו חובה שלנו לעצמנו וגם לכל מי שסביבנו.

כתבות נוספות בתחום

לוגותרפיה - כשערכים רוחניים ופסיכולוגיה נפגשים