מאמרים לקריאה חופשית

בסעיף הראשון לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין, תשי"ג-1953), נקבע שבית הדין הרבני הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים במדינת ישראל, וכך נאמר בחוק: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". מכוחו של הסעיף הוא שרק בתי הדין הרבניים דנים בנושא, ואין סמכות נוספת או מקבילה. סידור הגירושין או הדיון בהם יכול להתנהל רק בבתי הדין הרבניים. בשאר המרכיבים הנדרשים לסיום נישואין בין צדדים כגון רכוש משותף וענייני ילדים משותפים, סמכות השיפוט היא מקבילה ונתונה הן לביה"ד הרבני והן לבית המשפט למשפחה, עקב הסמכות המקבילה של הערכאות השונות, עולה השאלה למי הסמכות לדון בתיקים הנוספים.

כוח הדיבור-שימת לב למה שמוציא אדם מפיו.

מעלת השלום שבין אדם לחבירו – והאם היא ללא הסתייגות?

חוכמת נשים בנתה ביתה – עד היכן אשה חכמה יכולה להשפיע בבניין הבית

פרשת שלח לך עשה דברים לשם פועלן – האמת שבעשיית המצוות

פרשת בהעלותך: חומרת המתלונן עד היכן היא מדרדרת את האדם

נמצאנו למדים אין לך סגולה נפלאה מברכת כוהנים בשעה שהם נושאים את ידיהם ומברכים, שהחי ייתן אל לבו לכוון אל כל בני ביתו ומשפחתו שהיא ברכה המעולה שבברכות.

נאמר בפרשתנו פרשת בהר (פרק כה פ' לט – מג)  "וְכִֽי־ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבד בו עבדת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבד עמך: ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב: כי עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מרצים לא ימכרו ממכרת עבד: לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך". 

יֹּ?אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ?ה "אֱמֹ?ר" אֶל־הַכֹּהֲנִ?ים בְּנֵ?י אַהֲרֹ?ן ו"אָמַרְתּ" אֲלֵהֶ?ם לְנֶ?פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ?א בְּעַמָּֽיו: ידועים הם דברי רש"י על פסוק ומקורם מהגמ' יבמות (קיד.) "אמור ואמרת" להזהיר גדולים על הקטנים, דהיינו שהגדולים צריכים למנוע מהקטנים מלעשות עבירה. ופירש רש"י שם בגמ': שהגמ' למדה זאת מזה שהתורה חזרה פעמיים בלשון אמירה (אמור ואמרת), ושתי אמירות הללו למה, ללמדנו: "להזהיר גדולים על הקטנים".

המחוייבות, הרגישות, הנאמנות לערכי החיים, ככל שהם נעשים מתוך שיקולים אנושיים גרידא, משמעותם אינה יכולה לעלות לעולם מעבר לנקודת המוצא שלהם – האני. סביר להניח שגם יהיו לכך השלכות מעשיות במקרים בהם האני מתנגש עם קיומו של הזולת. רק כאשר תודעת האני בעצמה נחווית כמי שקיומה גם הוא ניתן לנו מאת ה' כי אז גם המחוייבות לזולת וראיית צרכיו וטובתו מתיישבים על לבו של האדם ואינם עומדים כדבר המתנגד לקיומו ודורש את צמצום העצמי שלו.

מאמר לראש חודש אייר מאת הרב מאיר שמעון עשור

להיות קשוב לזולת, להרגיש את רצונו, לחוש את מאוייו, לתת את מה שהוא זקוק לו באמת, לעזור בדרך בה הוא מעוניין בעזרה ומסוגל להכילה, אלה וכל הדומים להם הם הדרך לנתינה מתוך מערכת של יחס ושל קשר, של הקשבה.

נמצאת אומר, זכר ליציאת מצרים, זהו כל התורה כולה על רגל אחת. זוהי תודעתנו, זה חותמנו. שם חוצבה הווייתנו, שם עוצבה אישיותנו, שם גובשה זהותנו, בקושי העבדות, בצדקתה של חירות, בגאולתנו, בבחירתנו, "ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי" "ואביא אתכם אלי".

בגמרא קיימת מחלוקת ידועה בין רבי יהושוע לרבי אלעזר ביחס לשאלת זמן בריאת העולם[2]. לדעת רבי יהושע העולם נברא בחודש ניסן, בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל ואילו לדעת רבי אליעזר, העולם נברא בחודש תשרי, בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל.

דווקא בשעה שהגיעו המעשים עד לקצה הגבול, דווקא בשעה זו שלא היתה כל זכות וסיבה להמשיך את קיום העם הזה, כשיחסי הקשר הזה לא היה בהם עוד, למראית עין, במה להיתלות ולהתקיים סביבם, צפה וניצבה העובדה שאין לנו א-ל אחר וגם לו יתברך אין, כביכול, עם אחר.

האדם בעצם הווייתו מתקשה לחיות בלי תכלית וייעוד. מוגבלות האדם והמוות הממתין אחרי הקיר מטרידים את האדם בכל עת ומציבים בפניו את השאלה "למה זה אנוכי", איזו משמעות יש לקיומי הרופף והשברירי. האדם מתקשה לקבל את חייו כמקרה זמני וממילא גם חסר משמעות. התוהו וההבל שבחיי האדם מכים בו בכל עת ומערערים את תחושת הערך של קיומו.

בפרשתנו מצווה עם ישראל כולו, כציבור, על הנדבה למשכן. מעניין לשים לב על הייחודיות של הציווי הזה. מצד אחד אין כאן ציווי וחובה על היחיד להרים נדבה, "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", אומרת התורה, רק מי שנדבה רוחו אותו, מרצונו החופשי, יביא את תרומת ה'. גם לשון הציווי אומר "ויקחו לי תרומה" שאינו אומר "ויתנו לי תרומה" נראה שבחר בלשון זה לומר לנו שהציווי אינו על הנותנים אלא על המתרימים להכין את הקופות ולייצר כביכול את מנגנון ההתרמה אליו יביאו התורמים את נדבת ליבם.