מאמרים לקריאה חופשית

מאת: הרב מאיר שמעון עשור "משנכנס אדר מרבים בשמחה" חודש אדר הינו החודש בו חל חג הפורים. חג הפורים הוא חג של שמחה על רקע הניסים הגדולים אשר עשה הקב"ה לעם ישראל. בכל קהילות ישראל בארץ ובעולם, נוהגים לקיים את מצוות החג: משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים וסעודת פורים. בנוסף נוהגים להתחפש ולשנות את המלבושים לזכר נסי חג הפורים.

רק תפיסה חזקה של צדק יכולה לכונן חברה שמרסנת את האני היצרי מלהתפרץ, את הרכושנות מלהשתלט ואת הכוח והיכולת, או העדרם, מלקבוע את מעמדו ומיקומו של אדם בעולם.

מעמד הר סיני כאחד האירועים הגדולים בהיסטוריה. מאמר לפרשת השבוע מאת הרב אלעזר וולך

מה עושים שם בטיפול? מדריכם? נותנים עצות? שוברים את המידות? הרב אלעזר וולך, רב מרכז ינר, משתף במהות הנדרשת של תהליכים נפשיים מתוך הפרשה

עיקרון העל שאמור להנחות אותנו בבסיס כל הליך גישור הוא ציווי התורה "ועשית הישר והטוב בעיני ה' למען ייטב לך" "הישר והטוב" - זו פשרה, לפנים משורת הדין". על כך כתב הרמב"ן, "ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צווך ועתה יאמר גם באשר לא צווך, תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר.

בתנ"ך נזכרים המושגים: צדק, משפט, דין, יושר, מישור, מישרים. פעמים יחד ופעמים לחוד. למשל: "לָקַחַת מוּסַר הַשְׂכֵּל, צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים" "אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים, כָּל מַעְגַּל טוֹב" מעיון במכלול הפסוקים שבתורה נראה כי צדק משמעו לתת לכל אחד את מה שמגיע לו. משפט משמעו התהליך עם נהלים רשמים, שבו קובעים מה לתת למי על פי כללי המשפט. כאשר מכוונים בהליך זה למשפט צדק ומישור משמעו הכוונה היא להגיע להסכמה ופשרה, ללא התנגדות.

בחיים, אם ישלוט אדם ברעהו לרעה ובמסגרת שליטתו בו יעבידו ויענהו, אם יחליט יום אחד לחדול מפעולתו הרעה, גם אם יעמוד במילתו ולא יענהו עוד, עם זאת את מכתו המנטלית, את חירותו, לא השיב לו, כי עדיין תלוי הוא בחסדיו ובהחלטתו של המתעלל שלא להתעלל בו עוד.

מאמר מאת הרב אלעזר וולך רב מרכז ינר על הקשר שבין צניעות ענווה ונאמנות

חודש שבט הוא האחד-עשר במניין החודשים, זאת כאשר מתחילים למנות מחודש [1]ניסן כמו שכתוב: "[2]ויהי בארבעים שנה [3]בעשתי-עשר חודש" וכן עוד כתוב בזכריה[4] "ביום עשרים וארבעה לעשתי-עשר חודש הוא חודש שבט". בשונה מהספירה בה אנו מונים את השנים (כמו התשפ"א) והחודשים בתוך השנה, הרי שחודש שבט הוא חמישי לחודש תשרי הראשון בשנה.

המשנה באבות[1] מביאה את רבי יוסי בן יועזר איש צרדה שאומר, "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם". וכל כך למה? זאת על מנת שנלמד מחכמתם והשקפותיהם של חכמים, מדרך התנהלותם ומצורת חשיבתם והתייחסותם לכל דבר ועניין. פעולות אלה הן שימוש תלמידי חכמים המהוות אימון לחשיבה יהודית תורנית נכונה, שמטרתה הסופית דבקות בה'. מדברי רבותינו רבי יוסי בן קיסמה [2]במשנה ומסדר המשניות רבי יהודה הנשיא, ניתן ללמוד רבות מדיוק המילים בתיאור דבריו של רבי יוסי בן קיסמא, וזאת כתוצר נוסף וחשוב ללימוד המשניות בפרקי אבות

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ - אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה". (מדרש רבה).

אחד האירועים הטראגיים בספר בראשית הוא סיפור הסיום של האבלות הבלתי נגמרת על הבן החי – יוסף, המסתיימת בבשורה הגדולה “עוֹד יוֹסֵף חַי” המחייה את רוחו של יעקב ונוסכת בו תקוה לשארית חייו, “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם “, ואז ברגע הטוב הזה מה הוא אומר לעצמו מכח אותה רוח חיים, “רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” (מה, כו-כח), באותה שעת ישועה הוא אוסף את כל משפחתו ומחליט לרדת מצרימה, הוא וכל אשר לו. ירידה שהסתברה בסופו

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק. דומה כי בשעה זו נגע יהודה בַּנקודה, אותה נקודה שהכריעה את יוסף, כנראה אותה נקודה היא אליה ציפה יוסף מכל פיתולי התנכרותו לאחיו. הלא דבר הוא, ונלאו בו המפרשים, מה בקש יוסף בענותו את אחיו, בהשימם כמרגלים, בצוותו אליהם להוריד את בנימין מצרימה לפחד אביו יחד עם עלילות הכסף המושב והטמנת הגביע באמתחת בנימין, הכי נקמה היה מבקש, והלא כל דבריו בהתגלותו אליהם אינן אלא פיוסין וריצוי, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (ויחי נ. כא), וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם, אפילו ממשא של אשמה וחרטה נראה שטרח לפוטרם, וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, אם כן מה רצה בכל זה.

מועדי ישראל המקראיים, אלו שקבעה התורה למקראי קודש, פסח, שבועות, סוכות וביניהם ראש השנה ויום הכיפורים, נקבעו כולם סביב ימות הקיץ. החל מהאביב וכלה בסתיו. אין בהם, במועדי המקרא, אפילו חג אחד בימות החורף. לעומתם החגים שקבעו חכמים, חנוכה ופורים, חלים דווקא בימות החורף. מעניין. החורף, אנו יודעים, הוא זמן של השקעה וזריעה. הזורעים, בדמעה הם זורעים. אין מקום לחגיגות. החגיגות ייעשו כשהיבול יצליח, כשיעשה פרי. "ברינה יקצורו". ימות החורף הינם ימים של שגרה ארוכה ואפרורית. אנו פועלים במסגרת החוקיות הטבעית, חורשים בעת חרישה, זורעים בעת זריעה. משתדלים לכוון את השעה. לפעול נכון. נאמנים לכללים הקשוחים של הטבע. מצפים למים שישקו את מה שזרענו. עושים ככל יכולתנו להצליח. שגרה.

קיימת יכולת לאדם המקדש את דיבוריו, לזכות לכוחות רוחניים, שתפילותיו תהיינה נשמעות ומתקבלות בשמים ושיהיה משקל לאמרותיו, להגיע למעלה של "ותגזר אומר ויקם לך". ביכולת האדם לרכוש מעלה זו כאשר יטהר רעיונותיו ומחשבותיו ויהיה כן ואמיתי בכל דבריו. אם יזכה לכך, כאשר יחליט בדעתו לעשות דבר מה, המקום יקיים לו הדבר ההוא[2] כאשר יאמר בפיו ברצוני שיהיה דבר זה, אי"ה אותה שעה יתקיים לו[3]. וזה פרוש הפסוק "ויקם לך", השם יקימהו כאשר תגזור[4], יקיים משאלותיך ודבריך[5].

"ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו". איזו מין תשובה היא זו. יעקב אבינו משתף את בניו בפחדיו מתגובת העמים יושבי הארץ, הוא מציב בפניהם את חוסר ההיגיון שבנקמתם להרוג כל זכר בשכם ועל הפגם המוסרי שבהפרת הברית שכרתו עימם, "להבאישני ביושב הארץ", הוא מעמת אותם עם הכדאיות של נקמתם שעלולה להביא לתוצאות הרות אסון עבור משפחתם, "ונשמדתי אני וביתי". איזו ענייניות יש בתשובתם. אין בה לא הסבר למה יושבי הארץ לא יתקוממו, לא נימוק להפרת הברית שכרתו, הם גם לא מנסים להצדיק את אשמתם של אנשי שכם כראויים לעונש המתה זו. המוקד שלהם נמצא במקום אחר לגמרי. הם מסתכלים פנימה ואומרים, היו לא תהיה. "הכזונה יעשה את אחותנו". אין אפשרות כזו. לא מגיע לנו חיים שכאלה. איננו מוכנים לקבל מציאות כזו. הם לא מתייחסים למחיר. כל עיקרה של תשובתם אינה אלא פנימה, כנגד רוח יעקב אביהם הם כאומרים הנח למחשבות הפחד, הנח לשיקולי יעילות. רוח אחרת היתה עימם. רוח של אמירה זקופת קומה. של 'היו לא תהיה'.

אנו נחשפים בפרשתנו למאבק מתמשך בין יעקב ועשו, המסתיים, לעת עתה, בניצחון 'על הנייר' של יעקב. הוא משיג את מה שחתר אליו לאורך כל הדרך. הבכורה, הברכות. הוא הופך להיות ההמשך של אברהם יצחק ו- יעקב. התיאור, של ציוני הדרך במאבקם, כאילו בדווקא, מסרב לכוון את הקורא באופן גלוי עם מי להזדהות. נכון שהתורה מרבה בהמשך הפרשיות בתיאור קורותיו של יעקב, ונותנת ביטוי לאופנים בהם הוא רואה את סיפור חייו. מקורותיו עם לבן, המאבק עם המלאך, ועד סיכום חייו בפני פרעה. הוא זה שהקב"ה נגלה אליו בחלום, כורת אתו ברית על הארץ ושיהיה עמו, הוא גם מזהיר את שונאיו, ועוד ועוד. אנו בפירוש מבינים בסוף שהוא הצדיק. שהוא מאבות העולם. יחד עם זה היא לא מתווה לנו את הדרך לחיות בשלום עם מעשיו של יעקב. היא לא מיישבת את התמיהות.

"ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה. ותאמר שתה אדוני, ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו".(כד, טו-כ). ההתרחשות כאילו עומדת לנגד עינינו. הנערה רצה. יוזמת. מציעה. היא משקה מידה את אליעזר. היא שואבת. ממלאה את השוקת עבור הגמלים. חוזרת וממלאה שוב. עד שה'מבצע' מסתיים. כולם רוויים, תודה לא-ל.

רקע תופעת האלימות במערכת החינוך מעוררת תשומת לב רבה מאד בעשורים האחרונים, בקרב אנשי חינוך, הורים וחוקרים. עדות לכך ניתן למצוא בסקר שערכה רשות המחקר במכללת לוינסקי, שבחן את תפיסת החשיבות של יעדים אסטרטגיים של מערכת החינוך בעיני הציבור. במדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת נמצא כי שני היעדים החשובים ביותר הם הפחתת אלימות וקידום הרווחה הנפשית של הילדים. בקרב אנשי חינוך, הפחתת האלימות נתפסה כיעד החשוב ביותר. בשנים האחרונות מערכת החינוך משקיעה מאמצים בלתי פוסקים למיגור האלימות. קיימת הסכמה בין כל העוסקים בתחום, כי הצלחת המאמצים האלה תלויה בשיתוף הפעולה בין אנשי חינוך, תלמידים והורים. לפיכך יש חשיבות בהכרת התפיסות של ההורים בנושא האלימות במערכת החינוך. המידע המחקרי בנושא זה הוא מועט. בסקר שנערך בשנת 2016( ראמ"ה, 2017 )נבחנו תפיסות הורים בנוגע להיקף האלימות על סוגיה השונים וכן המאמצים הנעשים על ידי בית הספר לצורך התמודדות מולה. בסקר נמצא כי תופעת האלימות נפוצה בבית הספר, היקפה משתנה בהתאם לסוג האלימות ולסוג בית הספר, כאשר השיעור הגבוה ביותר )%53 )דווח לגבי אלימות מילולית בבתי ספר יסודיים. המחקר הנוכחי מבקש להרחיב את ההתבוננות בתופעת האלימות בבתי הספר דרך בחינת נקודת הראות של הורים בנוגע להיקף האלימות על ביטוייה השונים ודרכי ההתמודדות עימה, כולל היבטים של שותפות בין בית הספר להורים.

"מה אכלת בצהריים", "מה עשית בהפסקה" - ככה כל יום, מתאר אבי, נהג הסעות, אני מרגיש חנוק, בחקירה. הוא אומר. – מוזר אומרת מירי, אשתו, במקום ליהנות ולהעריך, את ההתעניינות, את האכפתיות. הוא צריך כנראה לחיות לבד, ככה אף אחד לא ישאל אותו כלום. הוא יהיה חופשי. - אני מבין שאת חושבת שאין הצדקה למה שהוא מרגיש,. בואי לרגע נניח אותו, ספרי לי עם מה 'את' מתמודדת, שאלתי. – אני מרגישה ממודרת מהחיים שלו, הוא לא משתף אותי בסדר יומו, יש בי חוסר אמון כלפיו, מרגישה שהוא מורח אותי, חיה במרדף אחרי קשר איתו, בבדידות, בתסכול. מילים, ואפילו תגובות ומעשים ניתנים לפרשנויות שונות. הפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו היא זו שקובעת את המשמעות של האירוע עבורנו. הרגשות שצפים בנו לאירוע הם ביחס הדוק לפרשנות שלנו, זו שניתנת על ידינו. כיצד אנו בוחרים איך לפרש אירועים. בדרך כלל, באירוע עצמו יש מרכיבים, לפעמים סמויים, ניואנסים דקים ו'בין השורות', באינטונציה, בטון, במבט, בהקשר, ועוד ועוד, דקויות המפרשות לנו את המילים ונותנות למילים זהות פרשנויות שונות.