תגית התמודדות

אולי זה לא חדש, אולי כבר אמרו את זה קודם, אבל אולי גם הגיע הזמן להציף ולהעלות את הבעיה הזו שוב ומחדש. החברה שלנו סובלת קשות מבעיית הנוער המתמודד, הנושר, בסיכון.. כבר קראנו להם באלף שמות וקטלגנו אותם באלף קיטלוגים – כדי לטפל, ולמצוא פתרונות, ולחשוב מה עושים, ואפילו לעשות. ונתנו להם רטלינים וקונצרטות, פתחנו להם מסגרות, רבנו עם המסגרות הקיימות ואין סוף של השקעות וטיפולים כדי למנוע, לתמוך, להחזיר, לשקם ועוד פעלים שקשורים לנושא.

מסתבר, כשלוקחים את הנער או הנערה לשיחות אישיות, שאצל רובם ככולם נמצא שהבעיות התחילו מההורים. לאט לאט מתחוורת התמונה הכואבת: הנוער שלנו הוא תוצר של בעיות חמורות בזוגיות בין ההורים. חשבתם שתוכלו להסתיר את זה מהרחוב? אז הילד מוציא את זה החוצה.

שחה לי אסתר (שם בדוי), שהנער שלה לא שרד את המסגרת החינוכית הנקראת ישיבה קטנה (בעיה מוכרת למישהו מאיפה שהוא?): בעלי לא משתלב בעצמו בשום מסגרת. עקב משבר כלכלי (!) שנבע מהשקעה כלכלית לא נכונה הוא נקלע למשבר אישי. פטירת אביו גרמה לו להסתחררות ובשורה התחתונה לרצות לפרק את התא המשפחתי שלנו." (ובמילים אחרות להתגרש) "ואז מגיע אלי הבן שלא מצליח להיות בשום מסגרת מגיל 14 בערך ושואל אותי איך אני רוצה שהוא יהיה במסגרת אם המצב בבית לא יציב ועל גלגלים? מה אני אמורה לענות לו?"

מכת הגירושים בישראל רק הולכת ומעמיקה. יש סיבות רבות מספור שמלבות את האש הזו שמכלה כל חלקה טובה במשכנות ישראל ואוהלי יעקב שהיוו אי שם בעבר דוגמה ומופת בעולם כולו לזוגיות וחינוך נכון של הדור הבא. נראה שאם נעשה מחקר אמתי שמשלב נתונים מהשטח נגלה שאת רוב הבעיות החברתיות של החברה שלנו היה אפשר לפתור אם בני הזוג בכל בית ובית היו שמים בראש סדר החשיבויות שלהם את נושא הזוגיות, אלא שרבים מעדיפים להדחיק את הבעיות, או להשלים אתן במקום לנסות ולפתור ולשפר, וכך מתגלגלים הדברים במעגל סגור -  הילדים מאבדים את היכולות הבסיסיות שלהם להתמודד עם מסגרות, לימודים וחברה וכך נוצר לו דור שלם של חסרי זהות ומאבדי דרך, וזו רק עוד פרשנות עצובה וטראגית למשפט – "התפוח אינו נופל רחוק מהעץ".

הורים – לפני שאתם צריכים לטפל בילדים שלכם – טפלו בעצמכם.

לקריאה נוספת תכנון כלכלי נבון הוא מניעה של בעיות במבנה המשפחתי

אם עד עכשיו פחדנו מהקריאה המוסלמית להשמיד את היהודים, ולכן התכחשנו כל הזמן לעובדה המוגמרת שמועברת לכל מוסלמי מרגע שהוא נולד בביתו, במוסדות החינוך שלו ובמסגדים על בסיס קבוע - עתה יצא המרצע מהשק. ארגוני הטרור מכריזים בריש גלי שהמאבק בין יהודים למוסלמים (או יותר נכון הטרור המוסלמי נגד יהודים) הוא על רקע דתי, שצריך להשמיד יהודים בגלל שהם יהודים וזהו.

אמרנו והזהרנו

כמובן שהיו רבים שהזהירו את הציבור והמנהיגים בישראל שזו הסיבה האמתית למאבק שהערבים מנהלים נגדנו , אבל בחירת ההנהגה הייתה שלא לעורר את הסיבה האמתית לטרור כדי שלא יצטרפו אל הטרור נגד היהודים כל מדינות העולם הערבי שמסביב. את ההרדמה הלא יעילה הזו היה עדיף להחליף בהסברה אמתית לעולם הערבי ברמה הדתית, אולם מנהיגים חילונים שאינם מבינים דבר במלחמת דתות, ובעובדה שהיא מוזכרת בנבואות התנ"ך, אינם יכולים להרים את הכפפה ולנסות להתמודד עם בעיות על רקע דתי. אבל לא עכשיו הזמן לחפש את האשמים.

מערכות התנהלות שאבד עליהן הכלח

עכשיו יש להיערך אחרת. לבדוק היטב את המודיעין העולה מן השטח ולהגיע למסקנות נחרצות. ההסברה וההתגוננות מפני הפעילות הרצחנית הזו חייבת להיות במישור הדתי. הדבר הראשון שאנחנו צריכים ללמוד וללמד הוא מהן נקודות התורפה שלהם – כיצד ניתן לפגוע בהם וברצון שלהם לרצוח מתוך אמונתם. על כך כדאי לקרוא את דבריה של נעה חסיד (חסידת אומות עולם) שהקימה מערך הסברה שלם לעולם הערבי לטובת העם היהודי ועל רקע האסלאם.

אולם אין זה מספיק להסביר לעולם הערבי את הטעות שלו בגישה ליהודים. גם אנחנו צריכים לשנות מערכות קיימות בתוך עצמנו.

כאשר הערבים מחזקים את עצמם באמונתם הכוזבת כדי לפגוע ביהודים אנחנו צריכים לתרגם את המודיעין הזה לשינויים פרקטיים אצלנו. ההתנפלות הרצחנית על רקע דתי אמורה להביא אותנו בעצמנו לחשוב – האם אין זה סימן משמיים? אם הפתרון הוא במישור הדתי ברמת ההסברה כלפיהם, אז כנראה שהפתרון האמתי הוא פתרון דתי. וזה רמז עבורנו. וכאשר המנהיגים שנכשלו בתרגום השטח למעשים פרקטיים של הגנה על עם ישראל קוראים לנסות ולהחזיר את המאבק למסכה הלאומנית שלו, ההצעה שלי היא הפוכה: ללמוד יותר על הדת שניתנה לנו במעמד הר סיני ועליונותה על פני דתות אחרות שהומצאו על ידי בני אנוש ולהתחזק ביהדותנו. מלבד היותה האמת המוכחת - היא מקור כוחנו ושורש הצלחתנו ואחדותנו.

כתבה נוספת בנושא - אבדן דרך ואפס כוח בהנהגה הישראלית

הסברה כנגד הסתה - ניתן לשכנע את הערבים לא לפגוע ביהודים

להתעורר יום אחד בבוקר ולגלות שאנחנו חיים במציאות שבה פיגוע רודף פיגוע, ואנחנו עוברים מרגעי חרדה לרגעי מתח או אבדן וייאוש. להתעורר ולגלות שלמרות שרוב חיינו ניסינו להימנע עד כמה שניתן מקושי, להתרחק מעימותים ומבעיות – המציאות ואלוקים יותר גדולים מאתנו ואנחנו נתבעים כרגע להתמודד עם חוויה של שבר ואבדן. לא רק שבר ואבדן של משפחות ששיכלו את בניהם, הוריהם, אחיהם בגל הפיגועים הרצחני שעובר עלינו כרגע בישראל, אלא גם שבר ואבדן של האמונה בהנחה הבסיסית שאנחנו מוגנים ושהחיים פה בישראל ובכלל על כדור הארץ הם בטוחים ואפשר לנהל אותם על מי מנוחות.

האם הפיגועים האלו מוצאים אותנו כחברה חזקה שמוצאת את כוחות הנפש להתמודד עם אבדן הרגשת הביטחון הבסיסית ביותר שלנו? הביטחון שאנחנו יכולים להמשיך ולנהל את חיינו – לנסוע בכל בוקר לעבודה? לשלוח את הילדים למוסדות החינוך? להסתובב ברחובות העיר ללא חשש? או שעלינו כיחידים וכציבור למצוא את כוחות הנפש שלנו כדי להתמודד עם המצבים שהמציאות חושפת אותנו אליהם? ושאלה נוספת: מהם כוחות הנפש שיכולים להפעיל ביחיד ובציבור את ההתמודדות עם הירידה החדה בהרגשת הביטחון הבסיסי הנחוץ לנו כדי לנהל את חיינו ולו רק ברמה הבסיסית ביותר?

התשובה נעוצה בשאלה עצמה

הקושי הוא המנוף ליצירת כלים להתמודדות עמו. בורא עולם הקרה בפנינו מציאות שאי אפשר לברוח ממנה. אי אפשר להסתגר בבתים ולא לצאת לעבודה לנצח, לא לשלוח את הילדים למוסדות ולא לצאת לרחובות העיר. בכל מקרה לא לזמן רב. והנה באמת פלא – הורים שולחים את הילדים למוסדות, יוצאים לעבוד וכשאין ברירה גם מסתובבים ברחובות... על מה אנחנו חושבים כשאנחנו עושים את זה? מה נותן לנו את הכוח לנסות ולהמשיך את שגרת חיינו? פשוט מאוד. אנחנו שמים את ביטחוננו באלוקים שהוא יודע מה הוא עושה, ושאין לנו הרבה ברירות חוץ מאשר לסמוך ולהישען על אבינו שבשמיים. (וכנראה שגם אנשים שאינם מאמינים מוצהרים באלוקים פועלים לפי הדפוס הזה, אלא שהם פחות מודעים לתהליך הפשוט הזה).

אם ויקטור פרנקל, מחבר שיטת הלוגותרפיה היה נמצא כאן היום הוא היה כנראה אומר שמי שלא סומך על השגחה אלוקית יתקשה יותר לתפקד במצב של התערערות קיומית של הביטחון האישי של כל אחד מאתנו. מי שמאמין שבורא עולם הוא המגן האמתי, יהיה לו כוח רב יותר להתמודד. ומי שתהיה לו תשובה מספקת מדוע על פניו נראה לפעמים שבורא עולם לא מגן עלינו או על הקרובים שלנו, יוכל להתמודד טוב יותר עם הפחד שלו מפגיעה.

כיצד הופכים את המשבר לאמונה?

אחת השאלות הגדולות והקשות שבהן אנו נתקלים כמעט בכל רגע בחיינו היא מדוע אנו סובלים. פשוט לגמרי שלוּ הייתה לנו תשובה לשאלה הזו היינו מסוגלים להתמודד טוב עם קושי בין אם מדובר על קושי קל, ובין אם מדובר על ייסורים של ממש. השיטה של ויקטור פרנקל (אדם מחפש משמעות) היא לקחת את החרב שמכה בנו ולהפוך אותה לתרופה למכה, תרתי משמע. ברגע שאנחנו יודעים שאנחנו צריכים לצמוח מהמכה שקיבלנו, ולכן קיבלנו את המכה הזו – אנחנו צומחים. כחברה וכבודדים. אז בואו לא נפחד לנצל גם את המצב הגרוע שאליו נקלענו כדי למצוא משמעות שתצמיח אותנו מתוכו. זו חובה שלנו לעצמנו וגם לכל מי שסביבנו.

כתבות נוספות בתחום

לוגותרפיה - כשערכים רוחניים ופסיכולוגיה נפגשים

קשיים רגשיים במשפחה ואצל ילדים חולי סוכרת

מרגע שמתגלית מחלת סוכרת אצל אחד הילדים משתנים חיי המשפחה לגמרי. כדי לשמור על רמת איזון של סוכר בדם יש לנהל אורח חיים שונה ממה שהתנהל עד עתה, וזה כולל בדיקות סוכר תכופות, הזרקת אינסולין (גם על ידי ההורים וגם על ידי הילד בעצמו), השגחה קפדנית בכל שעות היממה על הילד, תפריט בהתאם לרמת הסוכר בדם, ועוד והרבה מרכיבים. התוצאה של הזנחה ולו לזמן קצר עלולה להיות מסוכנת ולפגוע בבריאותו של הילד ואף לעלות בחייו.

הורים לילדים חולי סוכרת מדווחים על קושי רגשי עצום מרגע אבחון המחלה. התיאור שלהם את רגשותיהם מתבטא באבל ושבר בעת גילוי המחלה ("אני לא נותנת לו לעשות שום דבר כי אני פוחדת שפתאום תהיה לו ירידה והיפו", "אני חושבת כל הזמן על ההוראות ועל מה שחייבים לעשות כדי לשמור עליו מסכנה, אני אפילו חולמת על זה בלילה"). ניתן לזהות האשמה עצמית, כעס (למה זה קרה דווקא לו, או למה זה קרה דווקא לנו) ופחד מהעתיד ("יש לי תחושה חזקה שכך יראו חיי מעתה והלאה וזה די מדכא"). גם הילדים בעצמם מבטאים תחושות של כעס (למה זה קרה לי), מרדנות (נמאס שכל הזמן אימא רודפת אחרי כדי לשמור על האיזון של הסוכר בדם שלי), פחד מהזריקות ועוד בעיות.

כיצד מתמודדים עם כל הסבך הרגשי שהוא תוצאה של מחלת הסוכרת?

אין פתרון אחד לכל הבעיות וגם לא פתרון אחד לכל האנשים. כל משפחה היא ייחודית, יש בה את המורכבות שלה, את מערכת היחסים הזוגית שנאלצת להתמודד עם רגשות האשם והחרדה, את הילד (שקולט מהסביבה ולא רק חש את פחדיו שלו) ואת האחים מסביב שצריכים גם הם להתמודד עם השינויים שחלים במשפחה. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא למצוא את הכוחות החיוביים של המשפחה שיאפשרו עבודה נכונה ויכולות התמודדות עם המחלה. החיפוש של הכוחות המשפחתיים צריך להיות ממוקד ואפקטיבי עד כמה שניתן ולכך מומלץ לשלב אנשי מקצוע שמתמחים בתחום כמו מנחי הורים, עובדים סוציאליים שזהו תחום התמחותם, פסיכולוגים וכיוצא בזה. כיום קיימות קבוצות של הנחיית הורים בנושא הספציפי שמשלבות הנחייה מקצועית ומקום לבטא רגשות ולהתייעץ עם הורים אחרים בתחום.

לקריאת כתבות נוספות בתחום:

גיליתם שהילד שלכם סוכרתי? סוף העולם עוד לא הגיע

כוחות חיצוניים ופנימיים להתמודדות נכונה עם סוכרת נעורים

מקבל או נותן?

משום מה אנשים שמתחתנים היום חושבים שזוגיות היא חלום ורוד שבו נרגיש כל הזמן שמתחשבים בנו, שאוהבים אותנו, שיש מישהו שנמצא כאן רק כדי לתת ולתת... ובכן האשליה הזו גורמת להתפקחות כואבת אצל מרבית הזוגות. זה נכון שיש רגעים יפים של נתינה, של חווית שמחה ואושר, אולם אי אפשר לחיות על זרי האהבה שאתם צעדנו לחופה לעד. מכל מיני סיבות (בין שידועות לנו ובין שאינן ידועות לנו) נבחר בן/בת הזוג שלנו בעבורנו משמים, והתפקיד שלנו מרגע שהתחייבנו כלפיו בחופה וקידושין הוא לשמר את הזוגיות שלנו כמעט בכל מחיר למען בריאות התא המשפחתי ולמען צאצאינו.

לא תמיד המציאות הסובבת אותנו היא פשוטה (פרנסה, חינוך ילדים וכו') והרבה פעמים בן/בת הזוג שלנו אינם יכולים לתת, להעניק, לאהוב, או סתם להיות רגועים, ואנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות של כעס, התכנסות בן/בת הזוג בעצמו, ריחוק, משברים נפשיים ואחרים וכו'.

זה הזמן והמקום להבין שתפקידנו כרגע הוא למצוא בעצמנו את הכוחות לתת ולפעמים ללא תמורה. לפעמים ללא תוצאה מידית וכנגד כל מה שחלמנו, ציפינו, רצינו למצוא בבן/בת הזוג.

ענווה וביטחון

ברגעים שכאלו זה הזמן לפתח את מידת הענווה (ולהסתדר עם מה שמגיע לי מלמעלה) ואת מידת הביטחון בשם, שקובע עבור כל אחד מאתנו את מידת הקושי עמה הוא יתמודד כדי להגיע לשלמות הרוחנית של עצמו. נזכור – לא באנו לכאן כדי לקבל, באנו לכאן כדי להשתלם בנתינה ולתקן את שורש נשמתנו. הקשר שלנו עם בן/בת הזוג תלוי ביכולות הרוחניות שלנו להתבטל לרצון האלוקי ברגעים הקשים. לא תמיד ברצון שלנו לחוות שמחה ואושר. ונזכור גם שהכול זמני – גם הרגעים הקשים עוברים בסוף.

תפילה ליום הכיפורים (מתאים לכולם ונכתב בלשון נקבה)

סליחה בורא עולם שלא התאמצתי מספיק לתת לבן הזוג שלי. סליחה שציפיתי שייתן, זה לא בונה את הזוגיות שלנו וגם לא את היכולות שלי לתת – שבשבילן הגעתי לכאן.

סליחה שלא הייתי מספיק ענווה כדי להבין שאם קשה לי (בזוגיות) זה נגזר עלי מלמעלה ולא בגלל שבן הזוג שלי לא מספיק טוב עבורי.

בבקשה תן לי כוח להיות הנותנת והמשפיעה טוב בקשר ביני לבינו.

בבקשה תן לי כוח להתבטל אליך ולדעת שכל מה שקורה הוא לטובה, גם ברגעים של אי נוחות, גם ברגעים של קושי.

תודה לך בורא עולם שאפשרת לי להתנסות בזוגיות ונתת לי את הכלים כדי לחוות חוויה של נתינה בכל מחיר.

תודה לך בורא עולם שאתה מלווה אותי בתיקון שלי. זו צריכה להיות השמחה האמתית שלי ומקור כוחי.

הכנה מקצועית לחיי נישואין ומשפחה

התמחויות בטיפול זוגי

ובהמשך להתקף הפסיכוטי מהכתבה הקודמת

אז א. ירדה מנושא התרופות, ועדיין מתייעצת עם חברות ואנשי מקצוע: 'את יודעת כמה פעמים עברנו חוויות כאלה עם הבן שלי?' משדלת אותה חברה אחרת (מ. – השם המלא שמור במערכת). בתור אימא לילד עם קשב וריכוז אני יכולה לומר שעברנו עם הילד גהנום עד שמצאנו את התרופה הנכונה ואת המינון הנכון, ואני מרגישה שהצלנו אותו. הוא נרגע והתחיל להשתלב בלימודים ובחברה, הרב נרגע, הכיתה נרגעה. בתור מנהלת חינוכית במוסד אני יכולה לומר שהתרופה הזו מצילה המון ילדים שלא מסוגלים להשתלב במערכת החינוך...

התאבדויות

כפי שהזהרתי בתחילת המסע – הכתבות הנ"ל לא מביאות לתשובה חד משמעית על השאלה תרופות לקשב וריכוז – כן או לא. להיפך. הן רק מבלבלות. אני כותבת אותן כי יש כאן מאבק וזה לא מאבק פרטי, זה מאבק של כל מי שיש לו ילד כזה – וזה רובנו.

בשיחה עם מישהי שמכירה את הנושא כרבנית קהילה היא ציינה שהיא מכירה 2 מקרים של בחורים שהתאבדו כתוצאה מנטילת תרופות לקשב וריכוז. והוסיף לי אדם אחר שיש יותר מכך. כמובן שהתאבדות חייבת להיות תוצאה של מכלול הרבה יותר גדול מנטילת תרופה, אולם אם יש מספר אנשים שטוענים שיש קשר בין נטילת תרופות לכך - זהו אור אדום שקשה להתעלם ממנו. (למידע נוסף בנושא נוער בסיכון - כאן)

פתרונות אלטרנטיביים

קאוצ'ינג, רכיבה טיפולית על סוסים להגברת הביטחון העצמי, טיפול בשיטת אטנגו, טיפולים פסיכולוגיים, ריפוי בחיות, ריפוי במוזיקה, תרופות הומאופטיות, דיקור סיני, ציור, יש היום אלפי טיפולים וטיפולי טיפולים שמציעים פתרונות אלטרנטיביים לבעיית קשב וריכוז. רק לפתוח את הארנק ולהתחיל להתנסות עם הילד מה מצליח יותר ומה מצליח פחות. הוא יצטרך לחיות כמה גלגולים רק כדי שנעלה על הפתרון המתאים, ואנחנו נצטרך לשעבד את עצמנו עם משכנתא נוספת כדי להתנסות ביחד אתו. כל זה במידה ושני ההורים מוכנים ורוצים להשקיע בבחירה מסוימת, ומה כשהם חלוקים בדעותיהם? כשהם חלוקים בדעותיהם מדובר על ויכוחים שנגררים בוקר וערב על הנושא, עגמת נפש, ציפיות ואכזבות.

אז אתם רוצים בכל זאת למצוא איזה אור בקצה המנהרה? גם אני. 'תתפללי,' אמרה לי הרבנית. 'זה אולי הפתרון הכי נכון...'

ובכל זאת. אני ממליצה על התייעצות עם אנשי מקצוע שעברו הכשרה אמתית ומקיפה בנושא, ועדיף מישהו שמכיר את שתי הדרכים – את הדרך של טיפול תרופתי ואת הדרך האלטרנטיבית, ויכול ללוות את המשפחות בדרך שבה המשפחה תבחר לעצמה.

אנשים כאלה מוזמנים לחשוף את הידע שלהם והיכולות האישיות שלהם בתגובות כאן למטה...

לכתבה הראשונה

לכתבה השנייה

לכתבה השלישית

ונחזור לחיים: לאחר שהפסיק את נטילת הכדורים וסיים את שנת הלימודים בתנאי הישרדות שטח הוא יצא לחופש. זאת לאחר שבשיחה עם המנהל של הת"ת שלו המנהל המליץ בחום על טיפול תרופתי. "אין סיכוי שהוא יצליח בשום מוסד שבו לומדים 8 שעות ביום ללא טיפול תרופתי, הוא יתייאש מהר ויעזוב." ההשלכות של נשירה כזו במגזר החרדי הן נוראות. מדובר בילדים שמסתובבים ברחובות חסרי מעש ובדרך כלל הם גם עוזבים את הדת וחשופים לכל המרעין בישין שקיימים ברחוב הישראלי.

לאחר התייעצות נוספת עם עובדת סוציאלית מקצועית החליטו ההורים לנסות שוב לעודד את הילד לקחת את המרשם של הקונצרטה שבועיים לפני פתיחת הלימודים, כדי לתת לגוף להתרגל. (וזה המקום להפנות למומחי י.נ.ר שעונים לשאלות בפורום הורים וילדים בתחומי קשב וריכוז - כאן ולמומחים בפורום העונה לשאלות בנושא נוער בסיכון כאן

התקף פסיכוטי של חרדה

זה קרה לילה אחד, מספר ימים לאחר שחיים לקח את התרופה שלו. האימא מספרת שהוא הקים אותה ב12 בלילה רועד כולו ועם דפיקות לב מואצות, הוא נראה מוטרד. 'מה קרה לך?' שאלה אותו אימא שלו, אבל לחיים היה מאוד קשה להסביר מה הוא חווה. (לילדים, גם כשהם נערים, קשה להם להסביר את עצמם מילולית ובמיוחד לילדי קשב וריכוז). לאחר זמן מה הוא אחז את אימא שלו בייאוש ובפחד 'אני לא נרדמתי ואני לא חולם, אני מרגיש שאני הולך למות, אני מרגיש שלוקחים אותי, ששואבים אותי' (את ההסבר הזה היא הצליחה להוציא ממנו לאחר דיבוב אינטנסיבי). אימא של חיים העירה את אבא שלו ושניהם צפו בתופעה שמעולם לא נחשפו אליה, הילד היה בטוח שהוא עומד למות. הוא רעד כולו, הוא בכה, הוא נפרד מהם בכל דרך אפשרית, ביקש שיעשו דברים לעילוי נשמתו.. "זו הייתה אחת החוויות המזעזעות ביותר שקרו לי" מספרת א. ברוב ייאושם (ומבלי לדעת מה זו התופעה הזו ולמה היא מתרחשת) הם נסעו לשירותי רפואה דחופה באמצע הלילה. רק ברכב כשא. חשבה על כך שעומדים לשאול אותה אם הילד לוקח תרופות על בסיס קבוע עלה בדעתה של א. שאולי התופעה הזו היא סימפטום של אי התאמה של התרופה שהילד נוטל לילד.

זו איכות חיים של בני אדם?

כן. פסק הפרמדיק. זה מאוד יכול להתאים לעובדה שהילד נוטל תרופה לקשב וריכוז. זה גם כתוב בדף המצורף לתרופה, אלא שרוב האנשים מעדיפים להתעלם מכך, מפני שהשמועה אומרת שזה לא קורה הרבה. האמנם?

בשיחה עם פסיכיאטר הוא אכן אישר שלפעמים מינון לא מתאים של קונצרטה וכיו"ב עלול להחריף תופעות נפשיות שכבר קיימות (והן קיימות בידוע אצל ילדי ונערי קשב וריכוז) כגון חרדה, דיכאון, חוסר יציבות רגשית ועוד.

אביו של חיים (שכבר קודם הביע התנגדות לכל הנושא של התרופה) חתך באחת. 'אל תדברי אתי יותר על זה, ואל תביאי לי אנשי מקצוע שינסו לשכנע אותי, אני לא מוכן לחיות ככה ולא מוכן שהבן שלי יעבור את החוויה הזו יותר לעולם!'. פסק.

(המשך יבוא...)

לכתבה הבאה בנושא (רביעית) איך להתמודד עם קשב וריכוז - מסקנות לא סופיות בהחלט

לכתבה הראשונה בנושא 

לכתבה השנייה בנושא

לכתבה השלישית בנושא

קשב וריכוז היפר (ADHD)

אפרים היה ילד שובב. הוא מעולם לא התעניין בלימוד, הוא היה משתולל, מטפס, רץ, בורח מהשיעור, מפריע למורה ולא נותן לה להעביר את השיעור – בקיצור מופרע אמתי.. אימא שלו לקחה אותו לכל מיני מבדקים, לבסוף (אבל ממש בסוף) בגיל 13 בערך היא השלימה עם זה שהוא ADHD והחלה לתת לו מינונים של קונצרטה.

'האם הקונצרטה עזרה לו?' 'כן, בהחלט'. טוענת א. (השם שמור במערכת). הוא היה ילד לא מוצלח בלימודים. את יודעת מה זה להיכשל שוב ושוב בכל מבחן שאת עושה?

התנסות בתרופה

נחזור לחיים – הילד השקט שלא מצליח להתרכז. ההורים החליטו לקחת אותו (לאחר ויכוחים לא מעטים – ועל כך כנראה בכתבה נפרדת) לנוירולוג כדי שייתן לו כדורים שיצליחו אותו בלימודים. הרופא נתן לו מינון מסוים, (אני מקווה שכולם מבינים שזה תהליך ארוך שכולל תורים, נסיעות, ויכוחים בין בני הזוג, ניסוי ותעיה – כן?) והילד יצא לדרך. לא. זה לא עזר בכלום. הם חזרו לרופא בחזרה כדי לקבל מינון חזק יותר. הרופא התפלא שאחד מההורים מתנגד לתרופות. למה? ככה. יש גם רופאים שמתנגדים לתת לילדים ריטלין או קונצרטה. הנוירולוג הקודם זעם על כך שמאות אלפי תרופות קונצרטה וריטלין נמכרות בכל חודש בכל בתי המרקחת בארץ. הוא שלח את הילד למיפוי מוח (!!!) כדי לשלול סרטן רק כדי להפחיד את ההורים ולהרתיע אותם מהמשך טיפול תרופתי. אז ההורים הגיעו לרופא הזה (לאחר ויכוחים סוערים ביניהם – זוכרים?). לפורום מומחי י.נ.ר בנושא הורים וילדים (ובעיות קשב וריכוז) 

הילד סובל מתופעות לוואי

הוא ניסה את המינון הגבוה פעמיים שלושה והפסיק. לא התאים לו תופעות הלוואי שכללו בחילות, מצב רוח ירוד, חוסר תאבון וחוסר יכולת להירדם. הוא גם לא הרגיש שיפור בכיתה וממילא אחד ההורים נרתע מכל העניין וכך זנח את הנושא והמשיך אל סבלותיו.

קונצרטה ודיכאון

'אני לא יודעת למה לא אמרו לנו את זה קודם (אומרת א. אמו של הילד עם הADHD) – אבל למרות שהבן שלי הצליח פתאום בלימודים וכל הקיר שלו עטור פרסים על כך שהוא עוזר לאחרים פתאום עם הלימודים (!!!) ההתנהגות שלו הייתה לא טובה, וזה רק הלך והחריף. הלכתי אתו למכון שילווה אותנו בתהליך והם הפנו אותנו לפסיכיאטר שיאבחן אם יש לו דיכאון. הפסיכיאטר אכן אבחן דיכאון אצל הילד וטען בפנינו שזו תופעה ידועה אצל ילדים ונערים שנוטלים קונצרטה! הפתרון של הפסיכיאטר היה לתת לנו כדור נגד דיכאון. הוא אומר שאין לה תופעות לוואי, אז עכשיו אנחנו נותנים לו קונצרטה וכדור שימנע את הדיכאון שהקונצרטה גורמת.. 

לקריאת הכתבה הראשונה בנושא...

כתבה שלישית בנושא

כתבה רביעית בנושא