מאמרים לקריאה חופשית

בפרשתנו מצווה עם ישראל כולו, כציבור, על הנדבה למשכן. מעניין לשים לב על הייחודיות של הציווי הזה. מצד אחד אין כאן ציווי וחובה על היחיד להרים נדבה, "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי", אומרת התורה, רק מי שנדבה רוחו אותו, מרצונו החופשי, יביא את תרומת ה'. גם לשון הציווי אומר "ויקחו לי תרומה" שאינו אומר "ויתנו לי תרומה" נראה שבחר בלשון זה לומר לנו שהציווי אינו על הנותנים אלא על המתרימים להכין את הקופות ולייצר כביכול את מנגנון ההתרמה אליו יביאו התורמים את נדבת ליבם.

מאת: הרב מאיר שמעון עשור "משנכנס אדר מרבים בשמחה" חודש אדר הינו החודש בו חל חג הפורים. חג הפורים הוא חג של שמחה על רקע הניסים הגדולים אשר עשה הקב"ה לעם ישראל. בכל קהילות ישראל בארץ ובעולם, נוהגים לקיים את מצוות החג: משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים וסעודת פורים. בנוסף נוהגים להתחפש ולשנות את המלבושים לזכר נסי חג הפורים.

רק תפיסה חזקה של צדק יכולה לכונן חברה שמרסנת את האני היצרי מלהתפרץ, את הרכושנות מלהשתלט ואת הכוח והיכולת, או העדרם, מלקבוע את מעמדו ומיקומו של אדם בעולם.

מעמד הר סיני כאחד האירועים הגדולים בהיסטוריה. מאמר לפרשת השבוע מאת הרב אלעזר וולך

מה עושים שם בטיפול? מדריכם? נותנים עצות? שוברים את המידות? הרב אלעזר וולך, רב מרכז ינר, משתף במהות הנדרשת של תהליכים נפשיים מתוך הפרשה

בחיים, אם ישלוט אדם ברעהו לרעה ובמסגרת שליטתו בו יעבידו ויענהו, אם יחליט יום אחד לחדול מפעולתו הרעה, גם אם יעמוד במילתו ולא יענהו עוד, עם זאת את מכתו המנטלית, את חירותו, לא השיב לו, כי עדיין תלוי הוא בחסדיו ובהחלטתו של המתעלל שלא להתעלל בו עוד.

מאמר מאת הרב אלעזר וולך רב מרכז ינר על הקשר שבין צניעות ענווה ונאמנות

חודש שבט הוא האחד-עשר במניין החודשים, זאת כאשר מתחילים למנות מחודש [1]ניסן כמו שכתוב: "[2]ויהי בארבעים שנה [3]בעשתי-עשר חודש" וכן עוד כתוב בזכריה[4] "ביום עשרים וארבעה לעשתי-עשר חודש הוא חודש שבט". בשונה מהספירה בה אנו מונים את השנים (כמו התשפ"א) והחודשים בתוך השנה, הרי שחודש שבט הוא חמישי לחודש תשרי הראשון בשנה.

המשנה באבות[1] מביאה את רבי יוסי בן יועזר איש צרדה שאומר, "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם". וכל כך למה? זאת על מנת שנלמד מחכמתם והשקפותיהם של חכמים, מדרך התנהלותם ומצורת חשיבתם והתייחסותם לכל דבר ועניין. פעולות אלה הן שימוש תלמידי חכמים המהוות אימון לחשיבה יהודית תורנית נכונה, שמטרתה הסופית דבקות בה'. מדברי רבותינו רבי יוסי בן קיסמה [2]במשנה ומסדר המשניות רבי יהודה הנשיא, ניתן ללמוד רבות מדיוק המילים בתיאור דבריו של רבי יוסי בן קיסמא, וזאת כתוצר נוסף וחשוב ללימוד המשניות בפרקי אבות

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחָסוּת, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר: אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה. הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כָּךְ, חַיֶּיךָ - אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל. הָוֵי: "וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה". (מדרש רבה).

אחד האירועים הטראגיים בספר בראשית הוא סיפור הסיום של האבלות הבלתי נגמרת על הבן החי – יוסף, המסתיימת בבשורה הגדולה “עוֹד יוֹסֵף חַי” המחייה את רוחו של יעקב ונוסכת בו תקוה לשארית חייו, “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם “, ואז ברגע הטוב הזה מה הוא אומר לעצמו מכח אותה רוח חיים, “רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” (מה, כו-כח), באותה שעת ישועה הוא אוסף את כל משפחתו ומחליט לרדת מצרימה, הוא וכל אשר לו. ירידה שהסתברה בסופו

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק. דומה כי בשעה זו נגע יהודה בַּנקודה, אותה נקודה שהכריעה את יוסף, כנראה אותה נקודה היא אליה ציפה יוסף מכל פיתולי התנכרותו לאחיו. הלא דבר הוא, ונלאו בו המפרשים, מה בקש יוסף בענותו את אחיו, בהשימם כמרגלים, בצוותו אליהם להוריד את בנימין מצרימה לפחד אביו יחד עם עלילות הכסף המושב והטמנת הגביע באמתחת בנימין, הכי נקמה היה מבקש, והלא כל דבריו בהתגלותו אליהם אינן אלא פיוסין וריצוי, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם (ויחי נ. כא), וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם, אפילו ממשא של אשמה וחרטה נראה שטרח לפוטרם, וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, אם כן מה רצה בכל זה.

אנו נחשפים בפרשתנו למאבק מתמשך בין יעקב ועשו, המסתיים, לעת עתה, בניצחון 'על הנייר' של יעקב. הוא משיג את מה שחתר אליו לאורך כל הדרך. הבכורה, הברכות. הוא הופך להיות ההמשך של אברהם יצחק ו- יעקב. התיאור, של ציוני הדרך במאבקם, כאילו בדווקא, מסרב לכוון את הקורא באופן גלוי עם מי להזדהות. נכון שהתורה מרבה בהמשך הפרשיות בתיאור קורותיו של יעקב, ונותנת ביטוי לאופנים בהם הוא רואה את סיפור חייו. מקורותיו עם לבן, המאבק עם המלאך, ועד סיכום חייו בפני פרעה. הוא זה שהקב"ה נגלה אליו בחלום, כורת אתו ברית על הארץ ושיהיה עמו, הוא גם מזהיר את שונאיו, ועוד ועוד. אנו בפירוש מבינים בסוף שהוא הצדיק. שהוא מאבות העולם. יחד עם זה היא לא מתווה לנו את הדרך לחיות בשלום עם מעשיו של יעקב. היא לא מיישבת את התמיהות.

"ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת וכדה על שכמה. ותאמר שתה אדוני, ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו".(כד, טו-כ). ההתרחשות כאילו עומדת לנגד עינינו. הנערה רצה. יוזמת. מציעה. היא משקה מידה את אליעזר. היא שואבת. ממלאה את השוקת עבור הגמלים. חוזרת וממלאה שוב. עד שה'מבצע' מסתיים. כולם רוויים, תודה לא-ל.

"מה אכלת בצהריים", "מה עשית בהפסקה" - ככה כל יום, מתאר אבי, נהג הסעות, אני מרגיש חנוק, בחקירה. הוא אומר. – מוזר אומרת מירי, אשתו, במקום ליהנות ולהעריך, את ההתעניינות, את האכפתיות. הוא צריך כנראה לחיות לבד, ככה אף אחד לא ישאל אותו כלום. הוא יהיה חופשי. - אני מבין שאת חושבת שאין הצדקה למה שהוא מרגיש,. בואי לרגע נניח אותו, ספרי לי עם מה 'את' מתמודדת, שאלתי. – אני מרגישה ממודרת מהחיים שלו, הוא לא משתף אותי בסדר יומו, יש בי חוסר אמון כלפיו, מרגישה שהוא מורח אותי, חיה במרדף אחרי קשר איתו, בבדידות, בתסכול. מילים, ואפילו תגובות ומעשים ניתנים לפרשנויות שונות. הפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו היא זו שקובעת את המשמעות של האירוע עבורנו. הרגשות שצפים בנו לאירוע הם ביחס הדוק לפרשנות שלנו, זו שניתנת על ידינו. כיצד אנו בוחרים איך לפרש אירועים. בדרך כלל, באירוע עצמו יש מרכיבים, לפעמים סמויים, ניואנסים דקים ו'בין השורות', באינטונציה, בטון, במבט, בהקשר, ועוד ועוד, דקויות המפרשות לנו את המילים ונותנות למילים זהות פרשנויות שונות.

שאל אותי פעם ידיד, קאוצ'ר במקצועו, למה אתה לא גובה יותר כסף על שעת טיפול. - הגינות, הרהרתי בקול, התחשבות. הרי אנשים באים לטיפול בדרך כלל מתוך מצוקה, הם חשים שהם חייבים את זה. ככה לנצל את המצוקה שלהם. - נו, אדרבה, אמר, כמי שכבר מורגל לשמוע את מה שאנשים מבטאים כ'ערכים' ולראות בהם 'חסמים', דווקא בגלל הנחיצות. הרי על דברים נחוצים אנשים משלמים. אמר בלהט. לו היית רופא מנתח, הוכיח, וכי היית דורש עלות נמוכה יותר למושתלי לב, בנימוק שזה נחוץ להם. הרי כל אשר לו יתן בעד נפשו, סיכם. – כנראה שאתה לא מעריך מספיק את מה שטיפול עשוי להיות שווה לאנשים. דע לך, צייד אותי ב'מתנת פרידה' עם תום שיחתנו הארוכה -הכל ענין של כוחות שוק, היצע וביקוש. אנשים אוהבים לשלם הרבה, צריך רק אומץ ומוטיבציה.

"אני לא יכול יותר. לא רוצה לפגוע. אבל היא יודעת כמה חשוב לי סדר. אני זה שעובד קשה לפרנס. הבית הוא החלק שלה. היא פשוט 'לא יודעת' להתארגן. אין לה את זה. הבית תמיד בלאגן. לכלוך. פשוט מביך להיכנס אלינו הביתה. מה כבר אני מבקש ממנה". כך דוד, בכעס גלוי, מול אשתו היושבת בחדר. – "אתה מרגיש שלא אכפת לה ממה שחשוב לך". שאלתי. – "לא. אם לא היה אכפת לה הייתי יכול להבין שיש לזה קשר אלי, כמו שהיא אומרת תמיד שאני לא מספיק עוזר ושאין לה מוטיבציה לארגן את הבית ושאני מתייחס אליה כמו שפחה שלי, ועוד ועוד (בציניות), כמו שהיא תשמיע לך תיכף. אבל אני אומר לך. מניסיון. היא פשוט לא מסוגלת. וזה הדבר שהכי מרתיח אותי. שהיא כזו. מוציא אותי מדעתי לראות אותה בבית ככה. ואת הבית הפוך. ועוד יש לה עלי טענות"

1. "ויפל אלוקים תרדמה על האדם ויקח אחת מצלעותיו" – "זהו שאמרו שני פרצופים היו" (רש"י ב, כא) כלומר: האשה המתוארת, היתה כבר מראשית הבריאה, אלא שכעת נוסרו והופרדו שני הפרצופים והפכו לשני אנשים נפרדים. השאלה העולה, למה היה חשוב כל כך להפריד את הזוג המחובר ולהפכם לשניים. וכי לא היה טוב להם יותר לו היו מאוחדים לגמרי בקשר אמיץ בל יפרד. בנאמנות מוחלטת. נראה לפעמים שאחד החלומות היותר נפוצים בין אוהבים, המתוארים בפיות בני אדם היא 'להיות אחד' לאהוב את אותם דברים, לחשוב את אותן מחשבות, להעדיף את אותן העדפות. חלום שמוצא את ביטויו בשפות שונות ומגוונות. – סימביוזה. אכן, במציאות של אחדות גמורה כאשר אין מישהו נפרד ממולי, סביר להניח שייחסכו מאיתנו חילוקי דעות, לא תהיינה בינינו מריבות. אחיה בעצם עם עצמי. ועם עוד משהו שהוא פרצוף נוסף של עצמי. על מנת לקיים מערכת של קשר, של יחס, אנו חייבים שיהיה כאן 'מישהו' מולי. עזר, כנגדו.

"וחנותי את אשר אחון" אמרו חכמינו - אף על פי שאינו הגון, וריחמתי את אשר ארחם - אף על פי שאינו ראוי" (ברכות ז א). זוהי מדתם של רחמים עליונים. אך גם במערכות הקשרים שלנו, יש מקום שישכנו בתוך ליבנו אותם רחמים שאין בהם גבול הרב וולך רב מרכז י.נ.ר במאמר מדהים ושווה קריאה לקראת יוה"כ

"הרבה חיים בתוך השקר הזה שמדברים בשם ערכים גבוהים ולא נמצאים שם באמת. אני לא יכול עם השקר הזה. זה מקומם אותי". שח לי יצחק (שם בדוי) שהגיע לטיפול כשהוא בצומת דרכים לפני צעדים של אל חזור. "בוא תעזוב רק לכמה דקות את האמונות שאתה מרגיש מחוייב להם כל כך אך כועס עליהם מאידך". הצעתי. "תנסה להקשיב לעצמך. האם אתה, באמת הפנימית שלך, במה שהלב שלך מרגיש שהוא נכון, מאמין שהקב"ה ברא אותך רק על מנת שתשנן חומר למבחן שאחרי המוות כמו שאתה מתאר שמטיפים לך"? מסתדר לך שהקב"ה ברא עולם כל כך יפה ועשיר בחיים וכל מה שהוא רוצה ממך זה רק להעמיד אותך ב'פיתוי' שנקרא חיים מתוך רצון שתדכא אותם?"