האדם מורכב ממספר מרכיבים, כשהאינטלקט הוא רק אחד מהם. באופן טבעי, היה על האדם לתת מענה לכל נטיותיו וצרכיו (אינני מדבר על נתינת פורקן אלא על מענה) ועיסוק טוטלי בתחום מצומצם אחד בלבד, אשר מעניק ביטוי למרכיב אחד בלבד מתוך התעלמות מיתר הנטיות והצרכים, מנוגד לאופי האדם. כך גם לימוד התורה.
החברה החרדית אינה מעניקה לגיטימציה לעיסוק אחר מלבד לימוד התורה ומשום כך, גם אנשים בעלי יכולות אנושיות גבוהות, יעדיפו להמשיך ללמוד תורה ולא לעסוק בחינוך. עיסוק בחינוך לפחות בציבור הליטאי, בחברת האברכים, אינו קיים כאופציה.
נדיר למצוא תלמיד חכם העוסק כ 'רבה' בחיידר ותלמידי חכמים ברמה גבוהה ממש, נדיר למצוא גם בישיבות קטנות. בין היתר, משום שהתחושה היא כי ההוראה לצעירים מגבילה את ההתפתחות. משום כך, תלמיד חכם בעל שיעור קומה, ידיר את עצמו מן העיסוק הזה ויעדיף להמשיך ולהתקדם בכולל.
הנושרים מ"עולם הישיבות, עוסקים או בעבודה בפיצריות, או בעבודה בתחום התקשורת או במוזיקה או בחינוך. אלה הם בדרך כלל נפלים של החברה החרדית וודאי שאינם מייצגים את האליטה שלהם. משום כך, העוסקים בחינוך, מתאפיינים יותר מחבריהם הלומדים בנטייה לחשיבה אסוציאטיבית, בכל מה שקשור לאמצעי למידה והבנה בתחום נפש האדם.
בחברה החרדית, ניתן לדבר על נתק ממש בין אנשי השטח העוסקים בחינוך לבין מורי ההוראה וגדולי הדור. זהו גם נתק מנטאלי הנובע מפער עמוק וטבעי בין האינטלקטואל לבין איש המעשה וגם נתק הנובע מן הטיפול השטחי של אנשי ההגות שבציבור החרדי בנושאי חינוך. אין ולא נמצא רבנים בעלי שיעור קומה, אשר מעיינים, כותבים ומפתחים רעיונות בתחום החינוך, כפי שהם מקדישים מזמנם וכישוריהם בתחום ההלכה. בכך ניתנת הזדמנות לאנשי מעשה או אף לאנשי בליעל להקים מוסדות חינוך, לייעץ או לנאום בתחום החינוך, להכתיר רבנים כאחראים ב 'ועדה רוחנית' שעומדת כביכול בראש המוסד החינוכי ולעשות כלבבם בשם הדת ורבניה.
בחברה החילונית – לעומת זאת, כשם שיש אנשי חינוך בשטח, מעליהם ישנה מערכת מסועפת של צוותי חשיבה, הדנים בכובד ראש בתכני הלימוד, באופן ההוראה הרצוי ואפילו במחשבה כיצד לפתח את אנשי החינוך שבשטח.
אומנם יש לציין, כי בעוד שלחברה החרדית יש מסורת, המאפשרת לה לוותר – לכאורה – על המצאת החינוך מחדש, החברה החילונית צריכה להמציא את הגלגל ואולי לכן דרוש לה יותר חשיבה ויש יותר מקום לשינויים. גם צריך לומר, כי הפיתוח האובססיבי בחינוך הכללי, פעמים רבות הוא מלאכותי ומזויף ומונע מאינטרסים פוליטיים ואחרים וגורם למשק לנזק כלכלי מיותר. לא תמיד מה שהיה גרוע מן ההמצאות המתחדשות בכל יום.
עם זאת, אין להתעלם מן השינויים במציאות וסוגיות חדשות עולות על הפרק ולא יעלה על הדעת לפתור אותם על ידי אנשים אימפולסיביים והיפר-אקטיביים.
בסופו של דבר, אף שההבנות בעניינים הכלליים במסגרות החינוך החרדיות, מבוססות על מסורת, כגון: איזו מסכת תלמד ובאיזה גיל, הרי שבפועל, הניהול היומיומי בחיידרים, ודווקא בתחומים העדינים יותר, כגון: כיצד להורות סוגיה מסוימת, כיצד להתייחס לילדים, כיצד להתמודד עם בעיות משמעת ועם העולם הממתין לתלמידים מחוץ לכותלי בית הספר, בתחומים אלו אין מסורת אלא על הבנות הבנויות מאינטואיציות של המורה/הרב כאדם פרטי.
בחינוך בעולם הרחב, הניסוי והתהייה הן ברמת המקרו, ואילו בחינוך בחברה החרדית הניסוי והתהייה הם ב"מיקרו", אצל המורה הספציפי.
ההבדל בין חינוך בחברה החרדית לחינוך הכללי חלק שלישי:
1.חינוך ל 'יראת שמים':
אחד ההבדלים הבולטים בין החינוך הדתי בכלל והחרדי בפרט, הוא בחינוך ליראה ואהבת ה'. חינוך יהודי מיוסד על מספר מרכיבים, הנובעים ברובם מן האמונה בקב"ה:
אמונה ב-ה'
לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להפטר ממנה
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט וגו'. הגמרא מגדירה את מעשה הציווי על הבנים כחסד אך זוהי גם חובה. מכאן אולי, נולדה בכל אב יהודי התחושה, כי עליו לעמוד במטלה הזו של חינוך הבנים לתורה, והפחד מסטיית הבנים מדרך הישר, מהווה גורם מכריע בהתנהלות שגויה ביחס לילדים. החרדה מן הכישלון החינוכי גורם להורה/ מחנך לסטות מתגובה טבעית ואנושית.
התורה אומנם מחייבת את האב לחנך את בנו, אך מצד שני היא מגבילה את אחריותו ביחס לתוצאות. ביחס לתוצאות נאמר: "בהדי כבשי רחמנא למה לך". החובה והאחריות המגולגלת על האדם, אינה פוגמת ב"השגחה הפרטית"- בחלקו של הבורא "בהצלחה החינוכית". האמונה בכך שהקב"ה מנהל את העולם, מסירה מן ההורה המאמין את הדאגה מפני הבאות. הדבר מאפשר להורה לנהוג בסבלנות, במתינות ובשיקול הדעת, בלא שהחרדה מפני הכישלון החינוכי ישבש את ההתנהלות החינוכית.
• התמקדות באחרוּת- הנביאים ביקרו את ההתנהלות הדתית של עם ישראל. הם טענו נגד עבודת ה' שלהם, משום היותה מהולה- לטענתם, בעבודה זרה.
ההבדל הבולט בין עבודה זרה לעבודת ה', נעוץ בעובדה כי עבודה זרה הינה התנהלות של העובד המאמין כלפי האל שלו, מתוך תקווה להרוויח מזה דבר מה. עבודה זרה נעדרת מחוייבות רגשית או התייחסות כל-שהיא בין עובד אחד למשנהו. להבדיל, עבודת ה' מחייבת יחס שבין אדם לחברו. עבודת ה' הנעדרת מיחס ראוי של אדם לחברו, הינה עבודה זרה ממש. ואין זה משום שהתורה היא "אנושית", אלא משום שתפיסה הטוענת כי "מלא כל הארץ כבודו", מבינה גם שהאלוקות החובקת עולם ומלואו, מכילה אף את הרֵעַ. משום כך, עבודת ה' החסרה מימד אנושי, מחסירה מן הנוכחות האלוקית.
מצוות התורה, מנתקות את תשומת לב האדם מעצמו וממקדות את תשומת הלב באַחֵרוּת, בחיבור לרבש"ע ושאיפה לסייע לזולת.
התפיסה ש"מלוא כל הארץ כבודו" ובעיקר: התפיסה כי באדם נשמה אלוקית, מחנכת את האדם לכבד את זולתו, את עצמו ואת סביבתו. בנוסף, באשר האדם הינו "צלם אלוקים", בכוח התורה והמצוות, להפוך את היהודי ל"יצור אלוקי" (לא ל"אלוקים"- חלילה), בעל מיימד אינסופי.
2. אחריות- מטרת לימוד התורה
מעשה הבריאה מתואר בתורה במילה חריגה(לפחות בהופעתה החיצונית): "בהבראם" ודרשו חז"ל: "ב- ה"א בראם", בחמשת חומשי התורה, שכן מעשה בריאת העולם ניכון בהתאמה לתורה. "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"- מאז בריאת העולם ועד היום, העולם מוסיף להבראות בכל יום והבריאה מוסיפה להשתנות ולהתעצב, על פי התורה המתחדשת בכל יום. אם האדם לומד לשם שמים, חידושי התורה שלו מקבלים גושפנקה אלוקית ומוסיפים להוות חלק בלתי נפרד מן התורה שירדה מן השמים.
אולם לא רק לימוד התורה יוצר את ההשפעה. האדם בורא עולמות גם במעשיו, בדיבורו ובמחשבתו. כשהללו טובים, הם יוצרים שפע של טוב בעולמות העליונים, המשפעים ישירות על הנעשה בעולמנו. לחילופין- חלילה, כשיש פגם במעשה, בדיבור או במחשבה. התפיסה היא, שלכל נשמה שהתגלגלה לעולם ישנו תפקיד ייחודי במהלך שלם וכולל של תיקון העולם. כשהאדם לומד תורה ומקיים את מצוותיה, הוא נעשה שותף הן ל"כתיבת התורה" על ידי החידושים שהתבהרו לו, והן להתהוות העולם כביכול, בכוח המעשים הטובים שנעשו על ידו. ההכרה בכך, עשויה לסייע לאדם להפוך לאיש טוב ומלא שמחה.
3. היחס בין האחריות המוטלת על האדם, לבין האמונה בהשגחת ה'
יוסף מספר לאחיו על חלומותיו. האחים כועסים. יוסף יוצא מנקודת הנחה, כי האדם הוא מעין בובת מריונטה בידו האמונה של הבורא. חלמתי חלום, והחלום בהיותו סוג של נבואה, אמור להתגשם.
קשה לאחים לקבל זאת. וכי מהו, אם כן, תפקיד האדם? האין ביד האדם לשנות את הגזירה האלוקית?
יוסף עצמו, בשבתו בבית הסוהר, מבקש משר האופים שיזכירהו לפני פרעה. גם הוא משתדל. גם את בהתנהלות של יוסף כלפי האחים, כשבאו לשבור אוכל במצרים, קיימת השתדלות. יוסף התאמץ בכדי לאפשר לחלום להתגשם.
לעומת זאת, כשאשת פוטיפר מחזיקה אותו בידה, הוא בורח החוצה. זאת למרות שראה שעתיד להשתדך עמה ויכול היה לתרץ בכך את הישארותו עמה. זאת משום שזיהה בעצמו רצון חיצוני לא "אמיתי", הנובע מן היצר. במקרה זה, אל לו לאדם להיגרר לפאסיביות. עליו, במקרה זה לנקוט עמדה חד משמעית.
4. מסורת וצניעות
קבלה מן הדור הקודם וחינוך על ידי דוגמה אישית- התפיסה היא, שמשה רבינו קיבל את התורה מסיני, ומאז ועד היום האמת עברה מאב לבנו. בכדי לדעת ולהכיר באמת, נדרש מן הלומד להרכין ראש בפני אבותיו ורבותיו. האמת איננה עניין של גילוי מתוך כשרון אלא גילוי מתוך הכנעה וצניעות. גם ההכרה כי קיים מישהו מעלינו, הוא עשנו והוא רואה ובוחן את מעשינו ואת המחשבות החולפות במוחנו, מחנכות אותנו לענווה.
5. הכרת הטוב
בניגוד לתפיסה חילונית, לפיה האדם נוצר ביד המקרה, על פי התורה ישנה יד מכוונת אשר אחראית על הורדת נשמת האדם לעולם הזה. לאדם יש שליחות וההמצאות בעולם מאפשרת לו להשיג יעדים עבור עולם שכולו טוב. בסיס האמונה הוא הכרת הטוב לרבש"ע. אשר משפיע עלינו מחסדיו בכל עת ובכל שעה, וכן גם כלפי הוריו אשר היו שותפים בהבאתו לעולם.
6. יעוד ומטרה
אדם בנוי לחיים לקראת יעוד. בלא יעוד, האדם חש כמיותר ונוצרים אצלו משקעים נפשיים המאיימים על שלומו הנפשי. על האדם לשאוף לקראת מטרה אין סופית. היינו, לחיבור אל האין-סוף- האלוקים. אך בדרך הוא זקוק לתחנות לשם צבירת כוח. לשם כך הוא נדרש להציב לעצמו ארבע סוגים שונים של מטרות:
מטרה סופית, מטרה אין-סופית,
מטרה ארוכת טווח, מטרה קצרת טווח.
גם אם איש החינוך החרדי אינו עומד בסטנדרטים הגבוהים המצופים, הערכים הללו חלחלו בתוכו משחר ימיו ואותם הוא מנסה להעביר לתלמידיו.
הבעיה היא, כשקיים פער בין המסרים שהוא מנסה להעביר לבין המסר הנקלט בעיני התלמידים מתוך התנהגותו, או כשאין פיו וליבו שווים, שעה שהרב מוציא מפיו דברים הנשמעים כמזויפים. אז, לא די בכך שהתלמידים לא יוכלו להזדהות עם הנאמר להם, אלא המסרים עשויים אף לעורר אצלם התנגדות.
חוסר ההזדהות אינה חייבת לנבוע רק כשהרב משקר לתלמידיו, אלא אף כשהמסרים שהוא מעוניין להעביר להם, מועברים בצורה לא חכמה. כגון: כשהרב מצטט במקום לדבר, כשהוא מבקר את התנהגותם ומגלה חוסר הבנה ורגישות לצרכים שלהם, או כשהוא חוזר על אותם מסרים מעבר למידה הראויה או כשהוא אומר אותם בנימה בלתי נעימה.
בכלל, יש לדון מהי יראת שמים וכיצד מחנכים לזה – אם בכלל ניתן לחנך לכך. גם השאלה, מהו הביטוי ליראת שמים.
לדעתי, הייתי לוקח את מידת האמת- לדוגמה, כמידה הנובעת מיראת שמים והמסוגלת לשמש לה כקריטריון. משום כך, יתכן וניתן לדבר על פער אמיתי בין חינוך דתי או חרדי לבין חינוך אחר, רק אם קיים הבדל משמעותי בין אנשי החינוך עצמם. היינו, השאלה היא האם מידת האמת מצויה יותר באנשי חינוך חרדים מאשר בעמיתיהם או לא. אם נבדוק ונמצא הבדל כזה, נוכל לדבר על פער משמעותי בין אנשי החינוך.
האופן בו אנו מעוניינים לחנך את ילדינו, נגזר הן מן התפיסה שלנו, באשר לסמכות שלנו כהורים או מחנכים ביחס לילדינו, הן מן התפיסה שלנו את החיים והן .
מנין בכלל הזכות שלי לחנך מישהו? אולי מן הראוי לסמוך על הטוב וחופש הבחירה של הילד?
אם הילד הוא "שלי" ממש, כעבד, אולי מותר לי אף
האופן בו אנו מעוניינים לחנך את ילדינו, נגזר משלושה גורמים(לפחות) המצויים בתפיסה שלנו:
א. מידת הסמכות שלנו כהורים/ מחנכים ביחס לילדינו.
ב. תפיסת העולם הכללית שלנו.
ג. התפיסה שעלינו להדביק את ילדינו בתפיסת עולם זהה – פחות או יותר, לזו שלנו.
ד. מידת היכולת של הילד להגיע ולחוש את ה"טוב" בכוחות עצמו
השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא, מנין הזכות שלי לחנך מישהו אחר אם בכלל, גם אם הוא בני. מכאן נעבור לשאלה הבאה: האם האדם הוא טוב מטבעו או רע או שניהם. האם הילד אומנם זקוק לתמיכה שלי בכדי להגיע אל האמת?
מידתו של אברהם אבינו היא חסד. אנו פוגשים את המידה הזו, למרבה האבסורד, אפילו בציות של אברהם לצו העליון לעקוד את יצחק בנו.
מידת החסד מתאפיינת בנכונות של האדם לוותר על שלו ולהעניק לזולת. כשהקב"ה מצווה את אברהם על עקידת יצחק, הוא מבקש שייתן לו את בנו.
השתייכות הבן אל האב, איננה השתייכות מוגבלת. הבן שייך אומנם לאביו, אלא שבאותה מידה הוא אינו שייך לו כלל. יש לבן קיום עצמאי.
נוכל להבין זאת, רק אם נמנע מלחשוב על בעלות ממונית, כשאנו מדברים על השתייכות הבן אל אביו. מדובר על השתייכות מסוג אחר. ואברהם אבינו הצטווה להקריב את החלק הזה ששייך לו ביחס לבנו. הניתוק הזה הוא חסד. הוא ויתור על מה שיש לי. ודווקא משום שאין מדובר כאן על ויתור ממוני, שהרי הבן אינו שייך לאביו מבחינה ממונית, אלא על השתייכות במישור הרגשי. במישור הזה קיימת מציאות מורכבת, בה מצד אחד הבן הוא של האב, אולם מצד אחר הוא עצמאי.
ה' מלמד את אברהם מהי החובה של האב ומגדיר בעצם העקידה את מהות האחריות של האב כלפי בנו.
לא!, אל לו לאב להקריב את בנו לטובת הערכים בהם הוא מאמין, יהיו טובים ונכונים ככל שיהיו. לבן ערכים עצמיים ויש לו קיום עצמאי. יש לי – כאב, זכות לצוות את הבן וללמדו את ערכי.
בכדי להשיב על השאלה השנייה, האם האדם הוא טוב או רע, משיבה התורה שיש טובים ויש רעים. יש אפילו טובים או רעים מלידה.
זה אמנם נראה כמנוגד למידת הצדק. הכיצד יתכן שאין הבריות שוות?
אברהם מבקש זרע מ-ה'. בנים מסמלים שפע וברכה. זוהי האפשרות הטובה ביותר להיטיב עם הזולת. שכן לאדם קשה לקבל מזולתו, לעומת זאת מן האב הדבר נראה כטבעי.
כשאברהם מחפש אישה לבנו, הוא לוקח אחריות ערכית כלפיו. כלפי חוץ, יכול האדם לחיות גם בלא אישה. במקרה היותר טוב, כשהוא חפץ להינשא, הוא יכול למצוא את בת זוגו בכוחות עצמו.
אברהם חידש והגדיר כאן את האחריות של האב כלפי בנו.
כיצד ניתן לפתח והאם בכלל ניתן לפתח אצל הזולת 'יראת שמים'?
א. פיתוח על דרך השלילה
האמונה וחוש הביקורת עומדים בסתירה זו לזו. האמונה מתאפיינת בהזדהות ובחוויית המציאות מבפנים, בעוד שהביקורת מציבה את המבקר בעמדת תצפית חיצונית ובחוסר פניות להזדהות.
אמונה ב-ה' מחייבת הזדהות עמוקה מבפנים. זהו סוג של כשרון המאפשר לאדם לחוות את המציאות מבפנים ולהניח את הביקורת בצד. אמונה ב-ה' נבחנת ביכולת של האדם לתת אמון גם בזולת. אדם המגלה חוסר אמון בבני אדם הוא אדם שאינו מאמין.
ההבדל בין האמונה לבין הביקורתיות נעוץ בהבדל שבין השכל לבין הרגש. היתרון של השכל הוא ביכולת לראות את שני הצדדים של המטבע, להבחין במעלה ובחסרון המצוי בכל נידון. עם זאת, בכדי לבקר את המציאות ולשופטה, על התבונה להרחיק את עצמה מן הגורם העומד למבחן ולהביט בה מבחוץ. משום כך, בגלל המרחק שנמתח בין האדם השופט לבין הגורם העומד למשפט, אין בכח השכל להתחבר לאחד מן הצדדים.
הרגש – לעומת זאת, מחבר אותך לאחד מן הצדדים, אך אין בכוחו לברר אם הוא נמשך אחר הדבר ההגון אם לאו.
מכאן, כי בכדי להשיג יחס ראוי ואופטימאלי, עלינו להיות בעלי רגש – בכדי לחוש את המציאות מתוכה ועם זאת, עלינו להיות ביקורתיים די הצורך בכדי שנוכל לקבל פרספקטיבה חיצונית על המציאות ונוכל לבחון אותה ולשופטה.
התרבות המערבית מזהה בפיתוח חוש הביקורת את שיאה של האינטליגנציה. זהו חינוך המנתק את האדם מתוך חוויית החיים ומנסה להציבו הרחק ממנה, בכדי שיהפך לאדם ביקורתי ושופט.
לא די שבכך הופכת החברה ל 'קרה' מבחינה אנושית, אלא שבכך היא אף מחנכת בלא משים לחוסר אמונה ולדלילות רגשית.
לכן אם ברצוננו לחנך ליראת שמים, עלינו למתן את העצמת הביקורת אצל התלמידים ובמקום לפתח את הביקורת, יש לנצל אותה לטובת היכולת לזהות את הטוב שבזולת בכדי לאפשר הזדהות עמו.
על כן, למרות שאיפתנו לסלול נתיב חיים הולם על פי השקפתנו, ביקורת ושלילת דרכים אחרות עשויות לחנך לחוסר יראת שמים, משום האדרת הביקורת אצל התלמידים.
פיתוח על דרך החיוב , לימוד תורה וקיום המצוות:
ההנחה היא, כי כל מה שיעשה האדם בכדי להתחבר לרבש"ע עשוי לסייע לו בכך. בפרט לימוד התורה, אם נעשה מתוך תשוקה להתחבר אל ה' ולא ממניעים ואינטרסים אישיים, בכוחו לעדן את האדם ולקרבו אל הבורא.
כן גם קיום המצוות בכלל. אם האדם מקיים את המצווה מתוך כניעה אל הַמְצָווֶה, עשיית המצווה תחבר את האדם אל אלוקיו.
חינוך להזדהות עם הסביבה:
הנחתנו היא, כי בכדי לפתח כושר אמונה, יש להגביר את יכולת ההזדהות. לשם כך יש לחשוף את התלמידים לעשיות ולערכים שונים אשר עשויים להוות כר נרחב לפיתוח ההזדהות של התלמידים.
מבחינה זו, חברה אשר מחמת סיבות שונות, מדברת נגד ערכים – פסולים ככל שיהיו, היא נגד עיתונים, נגד רדיו, נגד טלוויזיה ואינטרנט ונגד אייפון ואולי אף נגד דברים פסולים נוספים, לא שאני טוען כי היא איננה צודקת, אולם אני טוען כי בשל סיבות מוצדקות אולי, הופכת להיות חברה של נגד, ועליה לדעת כי להיות נגד זה להיות 'לא דתי'. על חברה שהיא 'נגד', לדבר במקביל בעד ערכים אחרים במינון מוגבר.
התורה עצמה, אף שהיא מחנכת את האדם נגד עבודה זרה ועוד הרבה דברים אחרים, היא מלמדת אותנו על אהבת האחר מתוך התעלמות ממעשיו. אברהם אבינו, ראשון הכופרים בעבודה זרה, הכניס אורחים אשר היו מוחזקים בעיניו כעובדי עבודה זרה.
דוגמה אישית
אחד מאבני יסודות החינוך בעם ישראל, הוא ה'מסורת'. מלבד הערך שבמסורת במישור ההלכתי, התפיסה היא כי אנו נמצאים בתהליך של ירידת הדורות. מאידך, הובטח לאבות כי התורה לא תמוש מפי זרעם. משום כך אנו מוצאים בכל דור ודור נוער מצויין אשר בוחר בחיי תורה ודבקים בתורה בכל לבם ונפשם. בנים אלו מהווים את הציר המחבר בין הדורות ומאפשר את המשך קיומו של עם ישראל.
אצל אותם בנים ניתן לזהות את מידת האמת ועם הזמן יהוו נקודות לחיבור לקב"ה עבור הסובבים אותם.
תפילה
התפילה, מלבד היותה כלי ביטוי למשאלות הלב, יש בכוחה לחנך את האדם לחשיבה על הזולת כפרט ועל גילוי אחריות ביחס לחברה בכלל. אולם תוך כדי כך, היא מקרבת את המתפלל אל אלוקיו ומחדירה בו את מידת האמונה.
שיחות
גם חינוך חיצוני, עשוי להשפיע על האדם ולקרבו אל אלוקיו.
שלווה נפשית
כשלאדם טוב עם עצמו, קל לו לקבל את קיום הק-ל. בעיות רגשיות - לאו דווקא אינטלקטואליות, יוצרות חיץ בין האדם לבין עצמו, בין האדם לבין סביבתו הכללית, וכן בינו לבין אלוקיו.
על כן, בין היתר, כמורה או הורה, אנסה לאפשר לתלמיד להגיע לביטוי מקסימלי של אישיותו ולמיצוי כישוריו בכדי לאפשר לו את התנאים המתאימים להתפתחותו הדתית.