בס"ד
הדרך מסימביוזה לעצמאות מוחלטת כוללת שלוש תחנות עיקריות:
תחנה ראשונה - מגיל שישה חודשים עד גיל שלוש שנים:
משלב הזחילה בו מתחיל התינוק לחקור את הסביבה, נראה אותו מאמין יותר ביכולתו, ופחות תלוי באישור של אחרים. הוא מפתח רצון משלו, הסביבה מעסיקה אותו ותוך כדי זחילה הוא חוקר אותה. בגיל שנתיים הילד רוצה לעשות הכל לבד שזהו ביטוי לגילוי עצמיותו לעומת ההורים. בגיל שלוש ישנה תחושה של מסוגלות עצמית של הילד ושליטה על חייו בגבולות סבירים.
תחנה שניה - גיל ההתבגרות:
גיל ההתבגרות מאופיין בחיפוש ובניית זהות אישית. עד לגיל זה, נשען הנער על זהות הוריו, וכעת הוא מתחיל לשאול את עצמו - מי אני, ומה אני רוצה להיות?. גם הוא, כמו הילד בן השנתיים, רוצה לעשות הכל לבד. הוא רוצה לקבל החלטות לבד ולהתנסות בחוויות משלו. בשל הצורך בנפרדות, מתפתחת מרדנות כלפי הפעלת סמכויות ההורים, והתחושה היא של "אנטי" – אנטי החלטות ההורים, ואנטי כלפי כל מה שההורים מייצגים עבורו.
תחנה שלישית - נישואי הילד :
בשלב זה, ברור לכאורה, שכאשר אדם נישא ומקים בית משל עצמו, הוא זכאי לקבל החלטות לבד ולבנות את ביתו בדרכו שלו. ובכל זאת, אנו מבחינים בתופעה מעניינת המתרחשת בשלב זה. בשתי התחנות הראשונות ההורה לומד להכיר בצורך של הילד לעצמאות חדשה. ההורים מסכימים עם התהליך הטבעי הזה, מאפשרים אותו, אינם מנסים להשאיר את הילד קשור אליהם ותלותי בהם או לעורר אצלו רגשות אשם על רצונו לעצמאות. ההורים גם לא כועסים על רצונו של הילד להחליט לבד ואינם נפגעים ממנו. אך דווקא בתחנה השלישית אנו מוצאים לא מעט הורים כועסים ופגועים, שאינם מקבלים בהבנה את היפרדותו של הילד. בשלב זה שכיח לשמוע מההורים אמירות כגון: "למה היא לא יכולה אפילו להרים טלפון?", "אחרי כל מה שעשיתי בשבילו, לא אכפת לו ממני?", "כבר לא איכפת לה מאיתנו", "הוא מצא משפחה חדשה" וכדומה. נראה שקשה מאוד להורים רבים לקבל את העצמאות החדשה של ילדיהם הנשואים. יש הורים שירחיקו לכת ואף ינסו לכפות על הילדים קשר איתם, למרות שהתוצאה תהיה ההיפך המוחלט.
מה שונה כאשר הילדים נישאים ועוזבים את הקן? האם ההורים אינם שמחים ומקבלים בברכה את העצמאות החדשה?
התשובה היא שההורים בוודאי מאושרים עם הבית החדש שמקימים ילדיהם. אך אל הנחת מתלווים לא מעט חששות: איזה סוג קשר יהיה בינינו מעתה? הוא/היא הרי מחוייבים בראש ובראשונה לבן/בת הזוג, יש להם משפחה חדשה שתתפוס את כל עולמם, איזה מקום יהיה לנו בחיים שלו/ה, אם בכלל? האם יהיו מעוניינים בקשר איתנו כמו בעבר? אולי נהפוך להיות רק בעלי "בית מלון" עבורם מדי פעם? האם לאחר שהשקענו כל כך הרבה אהבה, כוחות, זמן ומה לא, נהפוך מיותרים? מעבר לתחושות האישיות עולות לא מעט חששות לגבי הילד/ה: האם יהיה לו טוב, האם בן/בת הזוג החדשים ידאגו לו כל צרכו, האם הוא יהיה מאושר?
התחנה השלישית של נישואי הילדים שונה משתי התחנות הקודמות - גיל הילדות וההתבגרות, שהיו תחנות מעבר. בגיל שלוש, למרות תופעת המרדנות, ידענו שבסופו יישאר בננו קשור אלינו, גר אצלנו, נתון לסמכותנו, אם כי הרבה יותר עצמאי. לנישואי הילדים מתלווה מימד של קבע. זוהי איננה עוד תחנת מעבר. החתן/הכלה פורשים כנפיים, עוזבים את הקן לקול איחולי - "שיהיה בנין עדי עד"- כלומר שלא ישובו לביתנו לעולם. אנו עונים בשמחה "אמן", אך בלב מתגנבים החששות.
אם נעבור לצד השני, ונשאל את הילדים הנשואים על רגשותיהם לגבי הקשר עם ההורים, נגלה כי ישנם רבים כועסים ופגועים. הם רק רוצים שיפסיקו להתערב להם בחיים, שיכירו בעצמאותם המוחלטת ובזכותם להחליט על חייהם לבד. וכמו בכל קשר, שני הצדדים צודקים. בפרשת בראשית התורה מגדירה את הנישואין בפסוק הבא: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). זהו ביטוי לנפרדות מוחלטת מההורים, אינדיווידואליות ויצירת זוגיות חדשה. מאידך, בהלכה ישנה התייחסות ברורה ובלתי מתפשרת להלכות כיבוד הורים החלים על ילדים נשואים. מכאן שניתן למצוא דרך מאוזנת, נעימה ומכבדת שבה יינתן מקום לרגשות שני הצדדים. כמו בכל קשר, על כל אחד מהצדדים לנסות להבין את הצרכים הרגשיים של הצד השני, לתת להם לגיטימציה ולנסות לבוא לקראת.
הנחות יסוד שעל ההורים להפנים עם נישואי ילדיהם:
* סוג הקשר שהיה לפני הנישואין לא יחזור. הקשר יהיה מורכב מעליות ומורדות, לפעמים נמצאים ביחד ורוב הזמן לא.
* הילדים אינם קיימים לתועלת ההורים. לבן הארמי אמר, "הבנות בנותי והבנים בני" (בראשית לא, מג), אך זו טעות מהותית.
* יש לזכור שהילדים הנשואים אינם 'נגד' ההורים אלא הם 'בעד' תהליך העצמאות של עצמם.
* הילדים אינם חייבים לבחור בהורה כדמות הסמכותית המשפיעה על החלטותיהם בחיים. מותר להם לבחור בדמות אחרת או להחליט בעצמם.
* אין לילדים אחריות להעניק להורה את משמעותו כאדם בעל ערך. זה לא תפקידם. על ההורה למצוא את המשמעות והערך של חייו בעצמו.
* להבין שעם נישואיהם, הילדים הבוגרים מקבלים את כל החלטותיהם באופן עצמאי, לטוב ולרע. ההורים יכולים ללוות, לייעץ, לגרום לילדים להרגיש שאוהבים אותם ותומכים בהם אך לא לחיות את חייהם במקומם.
הנחות יסוד שעל הילדים להפנים עם נישואיהם:
* אין ספק שהנאמנות הראשונה היא כלפי בן/בת הזוג. ההורים ייאלצו להבין שמקומם בחייכם הצטמצם. יש למצוא דרכים לכבד אותם באופן שלא יבוא על חשבון הזוגיות וביתכם החדש.
* הורים יעריכו ויתכבדו מאוד אם תשקלו להיוועץ בהם בצמתים של קבלת החלטות חשובות.
* הורים נוטים להיפגע כשהם חשים שלא משתפים אותם בתהליכים, מסתירים מהם ו'מנחיתים' עליהם.
* ההורים מכירים אתכם הכי טוב ורוצים בטובתכם. יש להם ניסיון, חכמת חיים ורצון אמיתי לעזור. זהו השיקול היחיד שמנחה אותם כשהם נותנים לכם עצות, ושווה לשקול אותם בכובד ראש.
מהנחות יסוד אלו נובעות ההמלצות המעשיות הבאות:
המלצות להורים:
* יש למתן את הנטייה הטבעית להתערב ולעזור. צריך לתחום אותה לכמות ולאופן שמתאימים לרצון הילדים.
* לא לדבר עם ילדים בוגרים על בעיות ממקום 'מחנך' של מי שיודע מה נכון ונותן 'עצות חכמות'. יש להפחית את הביקורת והרצון להשפיע. דברו עם ילדיכם כאנשים בוגרים שהאחריות לחייהם היא שלהם בלבד.
* לשנן לעצמכם שהילדים מתרחקים כי הם חייבים לבנות את חייהם ולא כי הם אוהבים אתכם פחות. יש להוריד את הלחץ לקבל הוכחות לאהבה כי זה רק מרחיק.
* חשוב לא להתחשבן מי עשה כמה למי, ולא להיות צודקים אלא חכמים. למרות שהם לפעמים קצרי רוח ונראים כלא מכירי טובה, נסו לא להיפגע. עדיין – הם הילדים ואתם ההורים.
* תפקידכם לרכך את הציפיות שלכם מהם כדי שיתאימו למצב. ככל שהן נוקשות ואינן מתאימות למצב, יש סיכוי שתצאו פגועים.
* לשקול היטב את הדרך בה תדברו איתם על נושאים שמפריעם לכם. העיקר - ללא האשמות ובידיעה שלא כל מה שתאמרו יתקבל ויבוצע.
* לפרגן לעצמכם שההתרחקות כואבת ומותר לכם לפעמים להרגיש עלבון. הילדים לא חייבים לשמוע על כך.
* ובעיקר: להשקיע בבניית קשר משמעותי עם הילדים הבוגרים. ליזום אקטיבית קירבה והנאה במקום לעסוק בתחושות קיפוח.
המלצות לילדים הבוגרים:
* אם אינכם מרוצים מהמצב, אל תסתפקו בלהאשים ולשנות את ההורים המלחיצים. השקיעו יותר בעבודה על עצמכם. עכשיו אתם שותפים שווים בקשר.
* קחו אחריות, הגדירו לעצמכם באיזה אופן מתאים לכם שההורים יהיו מרכזיים בחייכם. אימרו להורים בצורה ברורה ואדיבה מה מתאים לכם ומה לא. קבלו את זה שחלק ממה שתאמרו יתקבל וחלק לא.
* נסו לבוא להורים בדעה מגובשת באשר למה טוב לכם. כך תוכלו להיות פחות כועסים או חנוקים מולם.
* כאשר תמצאו דרך להרגיש בוגרים ועצמאיים בעיני עצמכם, בקשות ההורים לקשר לא ילחיצו אתכם כל כך.
* פרגנו להורים תשומת לב. אל תשכחו לומר להם שאתם אוהבים, מתגעגעים ושהם חשובים לכם. גם אם זה נראה לכם ברור מאליו וילדותי, להורים זה חשוב.
מקורות
הנה המקורות:
ברק חלי,(2006),כשהילדים יוצאים מהבית, הוצאת ספרים יסוד,חולון
סולן רוני,(2007),חידת הילדות, מודן הוצאה לאור,מושב בן-שמן
אריקסון אריק ה.,(1976),ילדות וחברה,תרגום אורי רפ, ספריית פועלים, תל-אביב