"וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ"[1].

מעלת קדושת הדיבור

קיימת יכולת לאדם המקדש את דיבוריו, לזכות לכוחות רוחניים, שתפילותיו תהיינה נשמעות ומתקבלות בשמים ושיהיה משקל לאמרותיו, להגיע למעלה של "ותגזר אומר ויקם לך".  ביכולת האדם לרכוש מעלה זו כאשר יטהר רעיונותיו ומחשבותיו ויהיה כן ואמיתי בכל דבריו. אם יזכה לכך, כאשר יחליט בדעתו לעשות דבר מה, המקום יקיים לו הדבר ההוא[2] כאשר יאמר בפיו ברצוני שיהיה דבר זה, אי"ה אותה שעה יתקיים לו[3]. וזה פרוש הפסוק "ויקם לך", השם יקימהו כאשר תגזור[4], יקיים משאלותיך ודבריך[5].

כתב המלבי"ם[6] על הפסוק "ותגזר אומר: גם מה שתגזר בדרך גזרה כי כל הטבע תהיה נכנעת תחתיך, וכמו שגזר יהושע על השמש שתדום ואליהו שאמר "אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי" .

מהגמרא בתענית ניתן לראות מה כוחו של המקדש את דיבוריו מסיפורו של חוני המעגל:  [7] "ת"ר פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא.

אמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, התחילו גשמים מנטפין.. אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.. אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקנן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים". "תנו רבנן מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל.. ותגזר אומר, אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה".

על מעלת קדושת הדיבור כותב הנביא ירמיהו "לָכֵן כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם[8]"

נראה בס"ד לפרש את הפסוק כך: "אם תשוב" – אתה, ישראל, בתשובה "ואשיבך" -אקרב אותך אף אני, "לפני תעמוד" - דרגת קדושה גבוה לעמוד לפניו יתברך והכוונה לדרגת קרבה וקבלת שפע מצד הפנים ברווח ולא מאחור בצמצום. "ואם תוציא יקר מזולל" - אם תוציא מילים יקרות ונקיות, תסנן ותברר מילותיך עד שיחשבו משפטך יקרות, עבודת ליטוש המילים יוציא אותם מזולל- מזילותא, מרמת זילות נמוכה ותהפוך אותם ליקרות, אז "כפי תהיה" הפה שלך יהיה כפי, שאתה מברך ואני מקיים - שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, "ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם"" - יתובון אינון לפתגמך ואת לא תתוב למטעי בתריהון[9]". פרוש המילים ישובו להיות חלק מפתגמך ושפתיך ונפשך תטהר ולא תשוב לטעות אחרי מילות הזילות.

יהא אדם מכוון לדבר בלשון נקייה

בגוף האדם ישנן שתי בריתות המכוונות זו כנגד זו, והן: [10]ברית הלשון וברית המעור (היסוד-ברית מילה), וכל זמן שהאדם שומר על לשונו בקדושה גדולה ונזהר שלא לדבר דברי איסור, הקב"ה מסייע בידו לשמור גם על קדושת היסוד. אך אם חלילה פוגם האדם בברית הלשון ומדבר בלשון לא נקיה, מסתלקת מעליו השמירה וסוף שיבוא לפגום אף בברית השנייה.

וכך כתב הזוהר על הפסוק[11]: "[12]אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (זה בשר קדש, שכתוב והייתה בריתי בבשרכם[13]) "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך"   "ואל תאמר לפני המלאך", דהיינו ההולך לימינו של אדם, אל תאמר דברים שאינם הגונים, אלא כל דבריך יהיו בנחת ובמשקל, מהו הטעם, כי שגגה היא, שחייב על זה קרבן שגגה. "למה יקצוף האלקים על קולך", שמפני שעוף השמים יוליך את הקול שלך, ומעמידו לפני הקב"ה".

"וחבל את מעשה ידיך", היינו על חטא הבשר, מהו הטעם, מפני שכל אדם שיש לו ברית קדש אין יכולים אותם השולטים בגיהנם להכניסו שם, ובלבד שישמור את ברית קדש, ואם לא שמר אותה מעבירים ממנו (הברית) ומשחיתים ומחבלים אותו, שזה מעשה ידיו של אדם"

כוח הדיבור הוא עיקר חיותו של האדם; [14]הדיבור  הוא עיקר נפש האדם, והוא זה שמבדיל את האדם מהדומם, הצומח והחי. הדיבור מעניק צורה ממשית  לכוח המחשבה[15]. ר' יהודה הלוי מונה למעלה מדרגת המדבר, כמדרגה בפני עצמה נפרדת ועליונה יותר, את מעלת ישראל [16]דוברי  שפת הקודש":[17]ורוממתנו מכל הלשונות".

טעם לכך מצוי, בין היתר, בעובדה שלשון הקודש היא הלשון שבה נאמרה [18]התורה, ולא זו  בלבד, אלא שהעולם כולו נברא בלשון הקודש[19], ולשון הקודש הייתה השפה הרשמית והיחידה [20]של האנושות כולה עד לדור הפלגה. הרמב"ם מסביר שקדושת השפה נובעת מהתכונה הפנימית המאפיינת אותה, והיא "נקיות" השפה. כך, למשל, אין בשפה העברית שמות לאיברי הרבייה לא הזכריים ולא הנקביים, בניגוד גמור לשפות אחרות שבהן לאיברים אלו שמות ייחודיים. כלומר, [21]שפת החול של השפה העברית, נקייה.

עד כאן הבנו את מעלת וחשיבות השמירה על לשון נקיה. ומכאן עולה השאלה, האם זוהי חובה? וכיצד ראוי לנו לדבר?

דיון בסוגיה זו מצוי בתלמוד, במסכת פסחים[22]: "אמר ר' יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו" דרשתו של ר' יהושע בן לוי נאמרה על הפסוק: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהרה הוא שנים איש ואשתו[23]". לכאורה, כדי לציין את ההפך מ"הבהמה הטהורה", צריך היה להיות כתוב: "הבהמה הטמאה", אלא שהכתוב חורג ממנהגו המקצר ומוסיף לנו שמונה אותיות רק כדי להימנע מלומר "[24]בהמה טמאה".

התלמוד מביא דרשות נוספות, שמהן ניתן ללמוד שהתורה[25] הייתה מוכנה להאריך ולהוסיף יותר כדי להימנע משימוש במילת גנאי. יתר על כן,  אם ר' יהושע בן לוי ניסח את דבריו על דרך השלילה "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו", בא רבי ישמעאל מיד אחריו ומטיל חובה לדבר בלשון נקייה: "תניא דבי ר' ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה".

בדרך שמנסח האדם את דבריו שם מונחת דעתו.

בתלמוד בפסחים[26] מובאות דוגמאות שלפיהן השימוש בשפה נקייה יש בו כדי להעיד על האדם. כך למשל, התלמוד מספר על שני תלמידיו של רב שישבו ולמדו, ותוך כדי לימוד, ואולי בסופו, אמר אחד לחברו שלימוד ההלכה התיש אותו כמו "חזיר", ואילו השני אמר, שהלימוד התיש אותו כמו "גדי". מאותו רגע לא דיבר רב עם התלמיד הראשון שהזכיר "חזיר", משום שלא נקט בלשון נקייה.

סיפור אחר מובא בהמשך, על אותה שאלה שנשאלה פעמיים בבית המדרש של הלל הזקן : פעם נשאלה בלשון נקייה כך: שאל ר' יוחנן בן זכאי "מפני מה בוצרין (קטיפת ענבים) בטהרה ואין מוסקין (קטיפת זיתים) בטהרה"?, ופעם בלשון שאינה נקייה: "מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה?" אמר הלל באותו הרגע,  מובטח בזה (זה שדיבר בלשון נקיה) שמורה הוראה בישראל, ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.  

מסיפור זה עולה, שמלבד היכולת של לשון נקייה להביא את האדם לקדושה, יש בה כדי להעיד על האדם היכן מונחת מחשבתו.

מנגד, המשתמש בלשון שאינה נקייה, יש לבודקו היטב, שמא פסול יש בו. כך התלמוד מביא סיפור על שלושה כוהנים שביקשו ליטול את חלקם בלחם הפנים. האחד ביקש ליטול חלק כפול, האחר ביקש ליטול חלק בגודל של "כזית" ואילו השלישי ביקש חלק בגודל של "זנב הלטאה". שימוש בביטוי זה הביא את הכוהנים לבדוק אחריו ומצאו בו שמץ פסול.

על מנת לברר מהי השפה שעלינו לאמץ בדיבורנו, נביא את מדברי ר' יונה שמחלק את הדיבור לשלושה סוגים שונים: לשון מגונה, לשון כבוד ולשון רגילה, ומורה כי על האדם לדבר בלשון של כבוד כאשר הוא לומד תורה, וגם כאשר הוא מדבר בעסקי העולם.

עוד בעניין לומדים מרבי יוסי בן קיסמה. "אמר רבי יוסי בן קיסמא[27]: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות ? אמרתי לו, בני אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד"

ולכאורה קשה מדוע לא הסכים רבי יוסי בן קיסמא ללכת לעירו של אותו עשיר, והלא הוא יכל לזכות את כל תושבי המקום בלימוד התורה הקדושה?! אלא הבחין רבי יוסי בן קיסמא שלא הייתה מגמתו של אותו עשיר למען הגדלת התורה והאדרתה. כמו שאמר לו, "איני דר אלא במקום תורה"

וצריך להבין, איך הבין רבי יוסי בן קסמא שמקומו של אותו אדם אינו מקום תורה? אלא, שמתוך בקשתו שאמר "רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות", ידע רבי יוסי שבמקום זה אין תורה, כי במקום של תורה, לא מדברים בראש ובראשונה על כסף וזהב, ואם הוא מציע כל כך הרבה כסף, סימן שזה מה שעומד בראש מעיניהם.

וזאת ועוד: ידוע שבמה שאדם פותח ראשון ומדבר שם הוא מונח. ראשית המחשבה מעידה על מהות האדם. אותו אדם תחילת דבורו היה כסף ומכאן למד רבי יוסי כי כל מעיניו של אותו אדם נציג המקום, הוא כסף ולכן איני דר אלא במקום תורה. רואים אנו מכאן כמה הדיבור מספר ומעיד על המחשבה ועל האדם ואדם היכן שמדבר שם הוא מונח.

חשיבות המילים שיוצאות מהפה

היהודי מצווה לשמור על קדושת הדיבור ולהרגיל את עצמו לשמור מכל משמר מלדבר דברים אסורים בבחינת סור מרע. באיסור של דיבורים האסורים נכללים: איסור לדבר רכילות ולשון הרע איסור לשקר "נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה[28], איסור לקלל, איסור לדבר דברי נבלה ופריצות[29], איסור לזלזל ללעוג לבוז או לצחוק ממעשה אדם[30]. אסור להוציא כל דבר מגונה מפיו[31].

לא רק בגלל ההלכה והאיסור אנו צריכים להקפיד בכך, אלא בעיקר בשל ההשלכות החמורות והתוצאות השליליות הנגרמות מדיבורים האסורים. הגמרא בשבת[32] אומרת "בעון נבול פה צרות רבות וגזירות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר[33] "על כן על בחוריו לא ישמח א-דני ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה, בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה".

שואלת הגמרא: "מאי ועוד ידו נטויה, אמר רבי חנן בר אבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה".

אמר רבא בר שילא אמר רב חסדא, כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר[34] "שוחה עמוקה פי זרות", רב נחמן אמר אף שומע ושותק, שנאמר וזעום ה' יפול שם".

ומכאן שחייב האדם להשתדל לדבר דבריו בלשון נקיה, בלשון אמת ובקדושה, לדייק בכל עניין ועניין ועד כמה שניתן.

זהירות, מילים פועלות

הגמרא אומרת :"[35]אל יפתח אדם פיו לשטן". מאחר ומילים פועלות, הצירוף השלילי עשוי לגרום ליצירת מציאות שלילית לפי תיאור המשפט. לעומת זאת, במקום אחר, בפן החיובי אנו מוצאים "[36]אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". ברכה שנאמרת אפילו ע"י אדם פשוט, המילים פועלות לפי תוכנן. אפילו שיחה פשוטה ללא כוונה נרשמת ונשמרת ועשויה להיות בעלת כוח השפעה. ניתן לראות זאת מהפסוק "[37]כי הנה יוצר הרים וברא רוח ומגיד לאדם מה שחו עשה שחר עייפה ודרך על במתי ארץ י-ה-ו-ה א-ל-ה-י צבאות שמו"  על הפסוק זה "אמר רב אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה"[38]

הרב וולבה[39] מסביר:  הזהיר כאן את האדם מחמת היותו עתה כאן בזה העולם השפל ואינו רואה ומשיג הבניין או ההריסה ח"ו הנעשים בעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעול שום פעולה ועניין בעולם.. אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא נאבד ולא הולך לבטלה... והוא אשר אמרו חז"ל אפילו שיחה קלה שבין איש ואשתו מגידין לו בשעת הדין, כלומר: רק בשעת הדין בעולם האמת מגידים לאדם עד היכן מגיע כחה של שיחה קלה שדיבר בהיותו זה העולם".  

לסיכום: ידע האדם את מעלת הדיבור, חשיבותו וכוח השפעתו. ויזהר בלברור את כל מילותיו בבחינת "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר, ערוות דבור", כפי שאמר [40]רבי שמואל בר נחמן: ערות דיבור זה נבול הפה ובכך יהיו בס"ד מעשיו רצויים.