מנגד עולות שאלות מוסריות קשות, מדוע דווקא חולים סופניים בעלי כאב פיזי חזק, וכי כאבם הנפשי של חולי הדיכאון לא בעלי ערך והתחשבות? מדוע יש הבדל איפה בין כאב נפשי לכאב פיזי? השאלה העיקרית היא לא רק למה? אלא מתי הגבול הזה יחצה? מפני שזה עניין של זמן, כך חשבתי לעצמי. התשובה לא איחרה לבוא, לפני כמה ימים בלבד, אישרה מדינת בלגיה המתת חסד לילדים עם סרטן, ולראשונה, חולת דיכאון תקבל המתת חסד!
אם כך ,לעניות דעתי הבלגים צפויים לתור ארוך במיוחד של חולי דיכאון, מה שדרך אגב מוכיח שהם לא באמת רוצים למות אלא משוועים לעזרה, הרי מי שבאמת רוצה למות, לא חסר דרכים יצרתיות כיד הדימיון, מה יבינו אנשים אלו רגע לפני מותם מה הם יכלו במשימתם האחרונה? את הידיעה שוויתרו עליהם, שהמילה רצח מתחלפת בהמתת חסד? זה עובר בסדר, הרי שמדובר באותה גברת רק בשינוי הדרת.
והינה לנו עוד הוכחה מה קורה שהאדם מחליט מה טוב ומהו מוסרי, לפני 50 שנה, לפי חוקי האום, ערך החיים היה מעל לכול, אך היום שיש פיצוץ אוכלוסין אז המתת חסד והפלות זה טוב.
אך טוב זו שאלה שלא בני אדם יכולים לענות עליה, לא בני אדם שיש להם אינטרסים, רק זה שברא אותנו יודע באמת מה טוב ומה רע, מהו חסד ומהו רצח.
אז שלא נשלה את עצמנו לא מדובר בהמתת חסד, אלא ברופאים ששכחו את שליחות תפקידם ובחרו לשחק את תפקיד האלוקים. כל כך רצו להיות מלאכים ששכחו מה זה להיות אדם. וכל מה שנוצר מהם זה חיקוי עלוב, של מה שהם באמת יכלו להיות ובמקום מלאכים בדמות אדם, קיבלנו רוצחים בדמות רופאים.